נזר הקודש - תמיד נב

והנה יש להבין מה זהו שהאימורין מונחים בבטן עד לאחר ההפשטה. ואין לומר שזהו מפני תיקון העור שהדם מתיר את העור בעודו מחובר בבשר דהרי מצינו בזבחים שהדם מתיר על העור גם כשהוא לבדו, וכן פסק הרמב"ם בשלהי פסוה"מ ה"ט וז"ל, וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל עכ"ל, ומשמע כהנ"ל. - והביאור שיצא מהקדשו ומותר לכהנים, וכמו"ש מרן שכן מוכח מהסוגיא. והנה לכאורה אפשר לומר דבעינן שיהיו האימורין מחוברים לבשר כמו שדרשו בתו"כ והרים ממנו מן המחובר ובזה יובדל האימורין דהזריקה מתירתן בעודן במחובר עם הבשר. אבל העור לא בעינן שתהיה מחובר עם הבשר ומהני בדיעבד הזריקה, גם על העור כשהיא לעצמה, אבל האימורין בעינן שתהיינה מחוברות עם הבהמה כולה, ולהכי הזריקה קודם הפשט וגם קודם נטילתן של האימורין מן הבטן הבהמה. אמנם נראה דע"כ לא בעינן מחובר הבשר בהבהמה כולה, דהרי איתא בזבחים פ"ט אמר רבינא בר שילא אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולה יעו"ש, והנה קודם זריקה ע"כ הוא קודם הפשטה דאין מפשיטין עד שיזרק הדם, ואם כן בלא יציאה דלחוץ פסולה מטעם חסרון חיבור להבשר, וכן כתב הרמב"ם בפר"א מפסוהמ"ק הל"ג, וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח ואם החזירן מקטירין אותן, הרי חזינן דליתא דין מחובר באימורין. - ואף הראב"ד שכתב דין זה אינו מחוור, ע"כ זהו רק מטעם יציאה לחוץ אבל בלא יצאו לחוץ ורק בחסרון חבור ע"כ גם הראב"ד סבר דמקטירין האימורין אף שאינן מחוברין בבשר. וע"כ הא דאיתא בספרא פ ויקרא אות קפ"ז שדרשו והרים ממנו במחובר, לא הוי הכוונה מטעם דבעינן חיבור בבשר, אלא הכוונה שלא ינתח בשר קודם שיטול האימורין כדאיתא במנחות ע"ז ע"ב במסקנא. וכן פירש הגאון מלבי"ם שם. והמשנה הכא בתמיד חשיב נטילת אימורין קודם חתיכת הבשר לחלקם להכהנים. ובהיותי' בזה נראה להעיר הא דכתב הרמב"ם שם חוץ מחטאות הנשרפות שאין מפשיטין אותם כלל שנאמר את עורם ואת בשרם. - ולכאורה הרי זה דרשא חדשה שלא נזכרה בש"ס. ואדרבה מצינו ביומא ס"ח וקרבו ופרשו והוציא מלמד שמוציאו שלם יעו"ש. וממילא ע"כ מוכח שזורקין קודם הפשטה, אבל נראה דהרמב"ם מפרש כפירוש התוס' זבחים ג' ד"ה מה להלן. דזה שמעינן מקרא דכתיב ושרפו באש את עורותם ואם פרשם דאיתקש עורם ובשרם לפרשם יעו"ש, ומפני הקושיא שהקשו שם התוס' ע"כ צריך לפרש מטעם עורם ובשרם. עוד כתב שם הרמב""ם בסוף ההלכה וז"ל, נמצאת אומר זורק תחילה ואח"כ מפשיט וקורע ומוציא האימורין ומקטיר עכ"ל. ולכאורה מה מוסיף בזה הלא הכל מבואר בזה שכתב, ולמה חוזר עד פעם. ונראה שמוסיף דקורע דבמלה זו מוסיף דקריעת הבטן באה ג"כ אחרי ההפשטה, ומקור לזה משנה זו דתמיד ששונה מרק את ההפשט, קרע את הלב, דמזה מוכח דהקריעה את הבטן בא גם כן לאחר ההפשט, ואעפ"י ששנה התנא קורע את הלב, אבל זה הוי לימוד דגם קריעת הבטן באה לאחר ההפשטה, וכוונת התנא דלאחר הקריעה שבאה לאחר ההפשט קורע את הלב בראשונה, והא דלא כתב הרמב"ם כלשון המשנה דקורע את הלב, זה משום שיש בזה דין בפני עצמו דדין זה מיוחד בהלב שאסור להקריב את הדם שבלב מפני שדם פסול הוא כמו"ש הרא"ש בפירושו מפני שדין הלב הוי כדם הנשפך על הרצפה והוי פסול יעו"ש. וזה גרע מדם האברים שלא פירש. ודין זה הובא ברמב"ם בפר"ו ה"ה, אבל עכ"פ נשמע מהמשנה דהקריעה דהבטן באה לאחר ההפשטה, וכמו"ש. במשנה נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן. ובמס' מדות דף ל"ז שבלשכת המדיחין את הקרביים, והנה הלשכה דמדיחין היתה בעזרה, וקשה למ"ד מחילות לא נתקדשו, ואם כן יופסלו ביוצא. - אמנם התוס' ביומא ל"א ד"ה יכול בקודש, הקשו בזה, וכתבו דהמקום הזה נתקדש בקדושת עזרה כמבואר שם. ע"ב, הראשון בראש וברגל וכו' בית שחיטתו מלמעלן והפדר נתון עליה. - ויש לעיין בהא דקדימת הפדר עם הראש, אם הוא מטעם עצמותו של הפדר שנתנה אותו תורה תורת קדימה, או דלמא שרק מפני הראש הוא ולא מפאת עצמותו, ונפק"מ אם נאבד הראש דאז אם אמרינן דאין להפדר יחס בפני עצמו אם כן שוב אין להפדר דין קדימה אשארי אברים ונקטר עם האברים, אבל אם אמרינן דיש להפדר