נזר הקודש - תמיד נא

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו'. עי' בספרנו נזר הקודש ליומא ט"ו. שם במשנה, מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא ב' נרות דולקין, מדשן את השאר ומניח את אלו דולקות במקומן. - וקשה מהא דלקמן ל"ג בפרק החלו עולין שנינו מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחיים וכו'. כבר העיר בזה שו"ת הרשב"א ח"א סימן ש"ט, ומבאר שם בארוכה, וגם הבא"ש מבאר הענין, וכמובן שנצרך לזה עיון רב. פרק רביעי משנה לא היו כופתין את הטלה אלא מעקידים אותו, ופירשו המפרשים כעקידת יצחק בן אברהם. - והנה יש לפרש בזה הטעם כדי לזכור לפני ה' עקידה שעקד אברהם את יצחק בנו. וכן איתא בגמ' תנא יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. ובגמ' שם פירשו מ"ט רב הונא ורב חסדא, חד אמר משום בזיון קדשים, וחד אמר משום דמהלך בחוקי העמים יעו"ש, וקשה מ"ט לא אמרו כפשוטו שעשו עיקוד כעקידת יצחק כדי להזכיר את העקידה, דוגמא לזה הא דתנן לעיל בפר"ג מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון, ואיתא ביומא כ"ח כדי להזכיר הזכות מאבותינו שבחברון, וה"נ עשו העיקוד כמו שהיתה בעקידה כדי להזכיר זכות העקידה. והנה הרמב"ם בפר"א מתו"מ ה"י כתב ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינין אלא אוחזין ידיו ורגליו בידיהן יעו"ש. הרי מבואר דסבר שלא היתה עקידתו של הטלה כעקידת יצחק בן אברהם מפני המינין, וע"כ מפרש הא דתנא כעקידת יצחק ולא היו כופתין, ולא היו מעקידין. כן כתב הלח"מ ומפרש כן הפיה"מ יעו"ש. ואפשר שהוקשה להרמב"ם מדוע לא קאמר הש"ס כדי להזכיר זכות העקידה, להכי מפרש דהכוונה שאם יעשו כפיתה היו מחקין המינין. והנה להרמב"ם יש לפרש מ"ט לא היו כופתין חד אמר משום בזיון קדשים, ע"כ זה טעמא בעי הלא אין זה בזיון קדשים אם עושין כפיתה כיצחק בן אברהם, בשלמא למ"ד משום דמהלך בחוקי העמים יש בזה איסור תורה משום ובחוקותיהם לא תלכו, ומטעם זה הזכירה לעקידה לא לטובה יחשב, אבל למ"ד משום בזיון קדשים, קשה מה בזיון איכא אם כן עשה אבינו לבנו. - והנה להני דמפרשי שלא עשו כעקידה דיצחק בן אברהם בזה אתי שפיר אם היו מכפיתין בבזיון, אלא עשו כמו שהיו מעקידים את יצחק בן אברהם אתי שפיר, משא"כ להרמב"ם דהעיקר הא דפריך מ"ט היינו מדוע לא עשו כעקידת יצחק בן אברהם, על זה לא שייך משום בזיון קדשים אם כופתן כעקידת יצחק בן אברהם. - ואפשר שיש ציווי מן התורה שלא לבזות קדשים, וממילא מחויבין לעשות באופן שיש הידור במעשה הכפיתה גם כן, וצ"ע. כתב הראב"ד שם וז"ל, ואני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאבריו יעו"ש ביאור דבריו להטעים דברי הרמב"ם ושיטתו שכתב שלא היו כופתין את הטלה, שזהו מפני חששא דמום, ומפרש שזהו בזיון קדשים שאיתא בגמרא, אבל קשה דלפי"ז קשה הא דקאמר הש"ס דאיכא בינייהו דכריך בשיראי, וקשה אם החששא מפני מום הלא הטלה אינו מבחין במה כורכין אותו ואינו נהנה מהשיראי להיות הכפיתה באופן שלא ינענע, ואכתי איכא חששא שינענע ויפיל מום באחד מאבריו, וצע"ג. ולשיטת הרמב"ם יש ליישב הא דבזיון קדשים הוא מפני זה שאין הטלה נוחה מהכפיתה ומנענע, וזהו לבזיון קדשים אשר טוב כי גם הטלה ניחא ליה להיות קרבן, ולא דמי לעקידת יצחק בן אברהם שלא היה יצחק מנענע בשעת הכפיתה כידוע, ואדרבה איתא במדרש שהיה יצחק מבקש מאברהם שיקרבנו היטב שלא תהיה שום קלקול בשחיטתו, משא"כ הכא דכופתין בע"כ של הטלה הוי בזייון קדשים. דף ל"א במשנה, לא היה שובר את הרגל וכו' - בו היה מפשיט וכו' מירק את ההפשט וכו'. והיינו שלאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר, וכמו שפירש המפרש. מבואר דהקרביים והאימורים היו מונחים בפנים עד לאחר ההפשט, וזהו כמבואר ברמב"ם פר"ח ממעשה הקרבנות הי"ח וז"ל, וכל הזבחים מפשיטין אותן ואח"כ מוציאין את אימוריהן ומרן לא כתב מקורו. ונראה דמקורו של הרמב"ם ממשנה זו דתמיד.