נזר הקודש - תמיד נ

דמותר ללבוש הבגדי כהונה עם כלאים בשביל הקבלה דהדם, עכת"ד. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל דע"כ מוכח דזורק מקבל הוא מצד הקבלה, משום דאם לא כן טוב יותר שיהיה השוחט המקבל מטעם דמקבל לכוליה דם, ומ"מ לא עשה בן קטין י"ג דדין שתהיה גם לשוחט לקדש ידים ורגלים מטעם הקבלת הדם, וע"כ שכן היתה הקבלה דהזורק הוא המקבל, וע"כ קבלה זו היתה גם מקודם ממשה רבינו, וא"כ ע'"כ גם עלי הכהן היה הזורק המקבל הדם, ולא השוחט, וא"כ איכא בזה לאפרושי מאיסורא. - אמנם בעיקר הקושיא נראה כמו שכתבנו דכיון דשחיטה הוי לצורך עבודה גם הרמב"ם מודה דמותר להיות לבוש בבגדי כהונה אעפ"י שהוא של כלאים. שם מדשן וכו'. - הנה מבואר הכא הסדר של התמיד אשר הדישון בא מקודם, ואחרי הדישון בא הסדר של השחיטה, ואילו ביומא כ"ה מבואר דנקט התנא שחיטה וזריקה מקמיה דישון מזבח הפנימי והמנורה, והנה הקשו בזה בתוסי"ש שם ביומא, וגם בתוס' שם י"ד ע"ב ד"ה אמר אביי, יעו"ש. וביישוב כל הענין מבואר בספרנו נזר הקודש למסכת יומא שם. שם במשנה, השקו את התמיד בכוס של זהב, והרמב"ם בפר"א מתו"מ הלכה ט' כתב וז"ל, ומשקין אותו מים בכוס של זהב כדי שיהיה נוח להפשט עכ"ל. והנה בביצה מ' דלישקיה אינש בהמתו והדר לישחוט משום סירכא דמשכיה, ופירשו רש"י והר''ן שתהא נוחה ליפשוט שהעורה נדבקת בבשר, יעו"ש. מבואר דשפיר כתב הרמב"ם ומקורו מסוגיא דביצה. אמנם המחבר ביו"ד סימן ל"ט סי"ב כתב טוב להשקות הבהמה סמוך לשחיטה, ומקור הדין מהכלבו שכתב שקבלה מרבותיו ומאת זובחי הזבח בהמה שלא הושקתה קודם לשחיטה כולה מליאה סירכות, וכתב הש"ך בשם אביו הגאון שיצא להם זה מהא דאיתא בביצה מ' דלישקיה אינש בהמתו והדר לישחוט משום סירכא דמשכיה, ונראה שמפרשים המה דלא כרש"י והר"ן דמשום העור שתהא נוחה להפשט, אלא מפרשים שהוא משום סירכא דריאה המתנקות מחמת ההשקאה עכת"ד, יעו"ש. והנה מה שכתב זה בשם אביו הנה הרמב"ם בפירושו להמשנה שם בביצה מפרש הא דאמרו משקין להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתור ריאתה, ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת, עכ"ל. הרי חזינן דרבינו הרמב"ם מפרש כשיטת הכלבו, והש"ך גופיה מביא כן בשם הרי"ף דכתב דאי איכא סירכא משתמטת יעו"ש. אמנם יש לתמוה על הרמב"ם אשר בפירושו שם בביצה בהא דמשקין הבהמה קודם שחיטה מפרש משום הסירכות החלושות דיפלו מפני ההשקאה דקודם שחיטה, ואילו בהא דהשקו את התמיד בכוס של זהב, כתב משום שתהא העור נוחה להפשט. ומצאתי בספר מקום שמואל בחידושיו ליו"ד שהקשה בזה וכתב ששני הפירושים אמת יעו"ש- אבל דוחק לומר כן משום דמדוע פירש בביצה שהוא מפני הסירכות החלושות שיפלו, ובקרבן תמיד כתב מפני העור שתהא נוחה להפשט, וע"כ דטעם יש בזה. ונראה דיש טעם בזה והוא נכון. דהרמב"ם מדייק בלשון חכמים דהכא בתמיד תנן דהשקו אותו בכוס של זהב, והתם בביצה איתא משקין, וההבדל ביניהם כי לשון משקין משמע ע"כ השקאה מרובה כמה שנחוץ לבהמה לשתות, ואילו הכא דתנן השקו אותו בכוס של זהב, וכמובן כוס של זהב אין בו מים מרובים כל כך כשיעור שתיית בהמה. - ומזה למד הרמב"ם דשם בביצה דמיירי בבהמה של חולין דבעינן שיפלו הסירכות החלושות בעינן השקאה מרובה, היינו השקאה כזו שהריאה שואבת המשקה המרובה, ובנענעים אותה עם המים שבלעה יתנתקו הסירכות ולא יצטרכו לבדוק את הסירכות אם הם בנקבים, מטעם שאותן הסירכות שיפלו מעצמן הרי זה בירור שהם ריר בעלמא, וזה מביא לקצר הטירחא המרובה, וזה טוב ביו"ט לקצר בטירחא. אמנם לא כן בקרבן במקדש שיש להחמיר בבדיקה בכדי שתצא הקרבן ביתרון הכשר, וכן מבואר בשו"ת הריב"ש סימן קס"ג שגם במקדש בדקו אחרי סירכות הריאה יעו"ש. ולהכי לא נכון להשקות הרבה מים להתמיד בכדי שינתקו הסירכות, מטעם שיש להחמיר בקרבן ולבדוק במקומות הסירכות על ידי הכהן הבודק, ולהכי לא השקו אותו הרבה מים, רק מעט מים, וזהו רק מפני העור שתהא נוחה להפשט. - זהו מה שנראה בביאור שיטת הרמב"ם שמדייק בביאורו וכמוש"נ.