נזר הקודש - תמיד מט

הכא בפיה"מ מפרש כן דהפייס הראשון הוא השוחט והסמוך לו הוא הזורק, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד מתו"מ. והנה דבריו סותרין וזה פלא. - ומצאתי בבאר שבע שהקשה בזה יעו"ש. והנה מלשון התנא דנקט מי שוחט בראשונה, יש ליישב דנקט סדר הקרבן במעשה שע"כ השחיטה באה בראשונה, אבל לענין זכייה בפייס הזורק הוא העיקר ובא ראשון להיות הזוכה, אבל איזה הכרח היה להרמב"ם לפרש המשנה דיומא לא כמו שמפרש הכא במשנה דתמיד. והנה מפני הלחץ זו הדחק נראה דהנה מיבעי הש"ס שם ביומא כ"ה ע"ב איבעיא להו מי מקבל שוחט מקבל דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל ליה לכוליה דם, או דלמא זורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זימנין דשחט זר, ע"כ הסוגיא. ויש לעיין מדוע ניחוש לדלמא שחט זר והלא הפייסות לא היתה רק להכהנים ואין לזר ביניהם, ומי שלא זכה בפייס ע"כ שלא הניחוהו לשחוט, וא"כ היאך ניחוש לדלמא שחט זר, וע"כ סבר הש"ס הכא דלא היה פייס להשחיטה, וזהו מפני ששחיטה לאו עבודה היא וכשרה בזר. והבעיא בש"ס אם שוחט מקבל זהו אם שחט כהן נותנין לו גם הקבלת הדם בכדי שיקיים גם עבודת כהונה גם כן, וזהו מפני שהשחיטה לבדה לאו עבודה היא ולפעמים שוחט גם זר, להכי מוסיפין לו גם קבלת הדם, ומוכח לפי סוגיא זו דלא היה פייס לשחיטה, והפייס הוא רק על הזריקה, וממילא הכהן העומד סמוך לו הוא השוחט, דהיינו הכהן שזכה בזריקה אומר לכהן שאצלו שהוא ישחוט, אבל הרשות ניתן להזורק שיכול לכבד גם לזר לשחוט אף שלא היה עומד אצלו בסדרן של הכהנים העומדים אצל הפייס, וזהו דקאמר הש"ס זורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל דלמא שחיט זר. ומפני זה מפרש הרמב"ם שם ביומא בכדי שלא תקשה על הסוגיא דחשו דלמא זימנין דשחט זר, דע"כ פירשו המשנה הני דמיבעיא להו שאין שחיטה בהפייס. אבל לפי הסוגיא דיומא כ"ח דמבואר שמפני ששחיטה תחילת עבודה חשובה ותקנו לה פייס, ממילא מבואר דאין בזה חששא דזר אצל שחיטה, ממילא הפירוש מי שוחט שבא בראשונה בדברי הממונה, הכוונה שהוא הראשון לזכות בהפייס, וממילא הזורק הוא הסמוך לו למי שזכה בשחיטה, ומטעם זה מפרש הרמב"ם המשנה הכא בתמיד כמו שהוא לפי האמת, וכן פסק להלכה בפר"ד מתו"מ. איברא דלפי"ז יש להקשות דאם לא חיישינן לשחיטה דזר א"כ הלא הוי יותר ניחא דלקבל השוחט דיש בזה מעלה דמקבל לכוליה דם דבקבלת הזורק איכא חששא אשר מפני חביבותיה לא מקבל לכוליה דם, ואם כן מדוע נקטו לדינא דהזורק מקבל הדם. - אבל זה לא קשה, מטעם דע"כ היתה כן בקבלה שרק י"ב כהנים עסוקין בתמיד, וראיה מהא דבן קטין שעשה רק י"ב דדין לכיור, ואם שוחט מקבל איכא תליסר, כמבואר בסוגיא, ומזה מוכיח הש"ס דע"כ אין השוחט מקבל, ודין הוא בהקרבת התמיד די"ב כהנים עסוקים ולא יותר והיינו בזה ששייך להקרבה יטעון קידוש ידים ורגלים, ולשחיטה שעצם השחיטה לאו עבודה היא לא בעי קידוש ידים ורגלים. ובזה שכתבנו יש להשיג על מה שכתב הגאון מלבי"ם בספרו ארצה"ח דף פ"ב בדבר הקושיא שמקשים על הרמב"ם שכתב דבגדי כהונה אסור שלא בשעת עבודה מטעם איסור כלאים, מהא דאיתא בברכות דף ל' אמר ר"א שמואל מורה הלכה בפני רבו הוי שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, דקא מהדרי בתר כהן למישחטיה, אמר לו שחיטה בזר כשרה, אמר לו עלי מימר שפיר קא אמרית, מיהו מורה הלכה בפני רבו חייב, וקשה הלא לשיטת הרמב"ם יש בזה אפרושי מאיסורא מאיסור כלאים, והיינו השוחט הכהן שנושא האבנט שהוא כלאים, ואיכא לאפרושי מאיסורא כיון דשחיטה לאו עבודה היא ולא בעי כהונה, ואיתא בעירובין ס"ג דבמקום דאיכא לאפרושי מאיסורא מותר להורות בפני רבו. ומתרץ עפ"י מה דאיתא ביומא איבעיא להו מי מקבל את הדם שוחט מקבל דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל לכוליה דם או דלמא זורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זימנין דשחט זר. והנה כל זה עכשיו שאנו יודעין דשחיטה כשרה בזר, מה שאין כן בעלי הכהן דסבר דבעינן לשחיטה דוקא כהן פשיטא דהוא המקבל, כיון דבזורק איכא חששא דלמא לא מקבל לכוליה דם, ולא שייך חששא דלמא שחט זר, ואם כן ליכא בזה אפרושי מאיסורא מטעם