נזר הקודש - תמיד ה

למחוז חפצו, וזהו שאמר רבא אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן, תומת ישרים תנחם, אתון דסגיתון בעלילותא דהיינו שתאחזו רק בהסיבה, וכל מעשיכם אינם אלא עבור הסיבה וכל יגיעכם עבור החומר, ואם כן לא הוה אלא חצי דבר הסיבה גרידא כתיב בכם, וסלף, דהיינו שזהו סילוף הדרך יען דלא הוה תכלית במעשה ידכם, ועוד הרי אתם בוגדים בשליחותכם, ומובן הדבר כי תהיו בבחינה ישדם. ויתבאר בזה מאמר חז"ל שדרשו על הפסוק ואם לא תשמעו, במסתרים תבכה נפשי, - היינו דלאט לאט תבלעו פליטת אומות העולם ותאחזו גם אתם לילך אחרי התגברות החומר על הרוח. - במסתרים תבכה נפשי, אמר ר' שמואל מקום יש להקב"ה שהוא בוכה שם ומסתרים שמו, וההסבר בכי' אצל הקב"ה לא שייך כמובן אולם לפי סברת המקבלים הוא לשבר את האוזן שהקב"ה אינו מפיק רצון יען כי ישראל הם בהעדר השלימות, כן פירש הגאון מהר"ל מפראג בספרו באר הגולה, וזהו מפני גוה שנטלה מהן גאותן, וזהו דלאט לאט התגשמו בחומר עב, ופריך שם והאמר ר"פ אין עצבות לפני הקב"ה שנאמר עוז וחדוה במקומו, והביאור בדברי רב פפא כך הוא, דישראל אף בעצבם המר, מ"מ המה מיוחדים ומצוינים בכשרונותם נגד כל העמים, עד שגם כל העמים מייחסים אותם בשם עם חכם ונבון עם הספר, ואם כן עדיין גם היום המה ברב שלימות וגם היום המה היותר מסוגלים להיות נקראים עם ד', וזהו שאמר אין עצבות לפני הקב"ה וכו', ומשני הא בבתי גואי, והא בבתי בראי, דבתי גואי נקראים החכמה האמיתית דהיינו חכמת התורה וסודות התורה, וחכמת האלקית, ובתי בראי היינו חכמות חיצוניות שכלול העולם ומלואו, דהיינו דברים מורגשים בגשם, וכמו כן במדות טובות חסד ורחמים בכל אלה הדברים עד היום הזה הנה עם הישראלי הנהו עם המובחר והמוקדש אמנם בהחכמה הנעלמה אשר אינו מורגש בגשם כגון חכמת התורה וחכמת ד' דהיינו חכמה פנימיות בזה הדורות מתמוטטין לאט לאט פוחת והולך עד שנזכה לביאת בן דוד בב"א. ופריך שם והכתיב ויקרא ד' לבכי וגו', ומשני שאני חורבן בית המקדש דהתם אפילו מלאכי שלו' בכו. והביאור בזה כי החורבן היה הפסד גלוי לכל העולם, כמו נטילת שומן הפירות, שלהי סוטה, וכדומה הרבה דברים אשר החורבן פעל לא לטובה לכל העולם כולו. ויש לבאר בזה עוד פרשה בתורה בפ' תצוה, ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ד' על שתי כתפיו לזכרון, - הנה מה שאמר הכתוב אבני זכרון לבני ישראל" מה יועיל הזכרון לבני ישראל, הלא עיקר הזכרון נדרש לפני ד' שמסיים הסוף פסוק, עי' בברבנאל. אמרה תורה וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת להיות על חשב האפוד ולא יזח החשן מעל האפוד, והנה פליגי רבותינו מה זה לשון יזח, הנה רש"י פירש שהוא לשון ניתוק, והיינו שניתק ממקומו, וחסר לו התחברות, והרמב"ן פירש שהוא לשון יסח בחילוף והזיין, והרי"ז בגדר נתיצה והירוס יעו"ש. - והנפק"מ ביניהם דלפירש"י גם בלא קלקול יש לאו, ולהרמב"ן דוקא בשיש קלקול, והנה הרמב"ם בפר"ט מכלי המקדש ה"י כתב וז"ל וכל המזיח חשן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה, וכנראה שמפרש כפירושו של הרמב"ן, אבל הסמ,ג במל"ת רצ"ט והרא"ה בספר החינוך לא כתב לתנאי זה, והיינו ע"כ שמפרשים כפירש"י - והנה על הרמב"ם והרמב"ן יש להקשות הלא אם דרך קלקול והשחתה בלא"ה יש ל"ת מהא דילפינן מדכתיב ושברתם את מצבותם לא תעשון כן לד' אלקיכם, שזה לימוד דכל השחתה בקודש לוקה, ואפשר שיש בזה מלקות שתים ואם כי אין לנו לדרוש אחרי טעמי התורה, עכ"ז יש להבין מה זה ולמה החמירה תורה על החיבור, הלא סו"ס מונחים הם על הכהן גדול. ואמינא בזה כי שני ענינים הם החשן והאפוד, והוא כי הכהן הגדול מאחיו שהוא גדול בכל המעלות בנוי ובכח ובחכמה ובעשירות, וכמאמרם ז"ל והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו וכו',