נזר הקודש - תמיד מח

חוששין לבעלי זרועות, וא"כ יש כאן הרבה כהנים בלאו הכי בבגדי כהונה, ולכן לא חייש ר"ש להיחיד הלבוש בגדי חול שאגב חביבותיה מקרי ועבד, וגם ילך עם אחיו הכהנים לקדש ידים ורגלים והוא לבוש בבגדי חול (ויש בגדים של חול דלא מינכר עלייהו בחוץ אם הם של חול כההיא שעשתה לו אמו וכו') ולהכי סבר רב ששת דעושין תקנה שדוקא בבגדי קודש יהיה הפייס, ומטעם זה נראה דגם הפייס של הרמת הדשן היה בבגדי כהונה דוקא, דמה מהני הא דלא קידש עדיין ידים ורגלים, דהרי חיישינן לדלמא אגב חביבותיה מקרי ועבד, וגם יקדש ידים ורגלים בבגדי חול שלו ויעבוד כן עבודה, ולא שייך לעשות תקנה להזכירו כמו שמזכירין אותו תרומת הדשן, דליתא דדוקא הא דקידוש ידים ורגלים דבע"כ מוכרח לקדש ידים ורגלים מטעם שאפילו אם כשר קידש יו"ר גם כן נפסל בלינה, ולהכי שפיר עשו תקנה להזכירו דבר שבודאי מחויב לעשות, מה שאין כן הא דבגדי כהונה אשר בודאי אין הכרח לזה דאטו בודאי שהולכין בבגדי חול הלא הרבה יש מלובשין בבגדי קודש, וזהו כמו שביארנו דר"ש לא סבר כלל לדרב נחמן, ובאופן זה ע"כ לא תהיה רמיא להשגיח על זה, וא"כ תהיה מציאות לבוא לידי מכשול עבודה בבגדי חול, להכי תקנו לפי סברת רב ששת בהכרח יהיה הפייס בבגדי כהונה, ומה שהקשה עוד שם בגבו"א דע"כ צריך לומר דהפייס של תרומת הדשן היה בבגדי חול מטעם דכיון דנעשה הפייס בבית המוקד הבנוי כולו בחול, ומבואר ביומא ס"ט דאסור לצאת למדינה בבגדי כהונה יעו"ש, נראה דכיון דאיכא חששא לדלמא מתרמי תקלה ועביד בלא בגדי כהונה, לפי"ז גם ליכנס בבית המוקד בבגדי כהונה מותר, ושפיר מקרי זה צורך עבודה, וכן משמע מהרמב"ם מדכתב בפר"א מתו"מ ה"א, דהפייסות היו כשמלובשין בגדי כהונה, ומשמע דעל כל הפייסות קאי אפילו על של תרומת הדשן. ומה שהקשה בגבו"א על הרמב"ם דסבר כלאים שלא בשעת עבודה אסור, אם כן היאך היו מפיסין בבגדי קודש, הלא הוי כלאים שלא בשעת עבודה, וכן הקשה בש"א סימן כ"ט. - ולדעתי נראה כי גם זה הוי צורך עבודה דכיון דאיכא חששא פן תצא תקלה שיעבוד עבודה בבגדי חול, שפיר מקרי זה צורך עבודה, וגם בחששא דעבודה הרי זה צורך עבודה, ואין כאן איסור כלאים. שם במשנה, אמר להם הממונה, ביומא כ"ח פירש"י דהממונה הוא הסגן יעו"ש, והתוס' במנחות ג' ע"א ד"ה אמר, הקשו מהירושלמי יומא דחשיב הרבה דברים שהסגן משמש, ולא חשיב הני, משמע מזה דהממונה הכא לא הוי הסגן, יעו"ש, אלא ממונה אחר היה על הפייסות כמבואר שם וכן פירשו בתוסי"ש שם ביומא. - אמנם בסנהדרין י"ט איתא ש"מ היינו סגן היינו ממונה, וזהו דהמשנה קורא לו ממונה והברייתא קורא לו סגן וכמו שפירש"י, וכן ברמב"ם פר"ד מכלי המקדש הט"ז כתב ממנין כהן אחד יהיה לכהן גדול כמו המשנה למלך והוא הנקרא סגן והוא הנקרא ממונה, יעו"ש. וזהו כפירש"י. וע"ד הקושיא שהקשו התוס' במנחות על פירש"י מהירושלמי יש לומר דחשיב רק הדברים שהסגן משמש להכהן גדול, ובשעה שהכהן גדול עמו, ולא חשיב אלו הדברים שהסגן הוא בפני עצמו כמו הכא שהממונה על הפייסות שהוא עומד בפני עצמו בלא כהן גדול. שם במשנה, מי שוחט. מבואר דהשחיטה להתמיד היה כהן זה שזכה בפייס. - ולכאורה הלא שחיטה כשרה בזר, אבל מפני שתחילת עבודת היום להכי נעשה בכהן וגם על ידי פייס כדאיתא ביומא כ"ח ע"א. ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דאבנטו של כהן הדיוט היה כלאים וסבר גם כן דשלא בשעת עבודה אסור, א"כ השוחט בבגדי כהונה עובר באיסור כלאים, כיון שעבודת השחיטה כשרה גם בזר. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל דכל שהוא לצורך עבודה מותר ה"ג שחיטה שהיא תחילת עבודה ויש חשיבות שנעשה בכהן, אין בזה משום איסור כלאים כמו שכתבנו לעיל גבי הפייסות. והנה משמע דהפייס הראשון על השחיטה, והשני לו הוא על הזריקה וזהו כסדר ששונה התנא מי שוחט ומי זורק. ויש לתמוה על הרב ברטנורא שמפרש שם ביומא פר"ב מ"ג מי שוחט, כל העבודות הללו בפייס אחד הן וכו', והוא זורק את הדם למזבח אחר שקבל הדם במזרק שהזורק הוא המקבל והסמוך לו שוחט יעו"ש, הרי שמפרש דהזוכה בפייס בראשונה הוא הזורק והסמוך לו הוא שוחט, וזה פלא, דהרי התנא שונה מי שוחט בראשון, איברא דהרב ברטנורא מפרש כמו שמפרש כן הרמב"ם בפיה"מ, אבל הדבר תמוה, דכיון דע"כ השחיטה באה בראשונה והרמב"ם