נזר הקודש - תמיד מז

שאינו משמש בתור אהל, אבל פרכת משמש בתור אהל ומשכחת באופן שנטמא בטומאת מת. עוד הקשו בתוס' בהא דאיתא בשקלים פרכת שנטמא בולד הטומאה, והיינו דכיון דלא הוי בעצמו שימוש ולא הוי כלי, וא"כ היאך נטמא בולד הטומאה יעו"ש, וע"כ כוונת התוס' שם דלאו דוקא מולד הטומאה הקושיא אלא גם מאב הטומאה ליתא להיות טמא כיון דלאו שם כלי עליה. - וזהו שסיימו שם ומיירי במשקה זב וזבה דאי לאו הכי לא מטמאו כלי יעו"ש. - מבואר דלאו דוקא מולד הטומאה הקשו אלא עיקר הקושיא דכיון דאינו בתורת כלי אם כן אינו בת קבלת טומאה כלל. - ועל זה תירצו דכיון דמשמשת בתור אהל הרי זה גם כן חשיבות כלי לקבל טומאה, וממילא כיון דמקבל הפרכת טומאה מאב, הנה כמו כן מקבל טומאה גם מולד ג"כ כמו שגזרו שכל הכלים מקבלין טומאת משקה משום גזירת משקה דזב וזבה שהן אב הטומאה, ויצוייר שהפרכת מקבל טומאה גם מולד הטומאה גם כן, כן נראה בביאור דברי התוס'. והנה הצל"ח ביצה י"ד תמה על התוס' שכתבו דמיירי במשקה זב וזבה, והלא זב וזבה אב הטומאה, והיאך תנא ולד הטומאה, אמנם לפי מה שפירשנו כוונת התוס' להקשות דכיון דמקבל טומאה מולד הטומאה א"כ פשיטא שמקבל טומאה מאב הטומאה, דאם לא כן אם אינו מקבל טומאה מאב הטומאה פשיטא שליתא בקבלת טומאה מולד, וכיון שלאו כלי הוא ממילא ליתא בקבלת טומאה גם מאב הטומאה, וממילא פשיטא שאינו בקבלת טומאה מולד הטומאה, ועל זה תירצו דהפרכת של מקדש נחשב לכלי וממילא כמו שאיתא בקבלת טומאה מאב הטומאה, ממילא איתא גם בקבלת הטומאה מולד הטומאה משום גזירה דמשקה דזב וזבה, ובזה שפירשנו אין אנחנו מוכרחים לפירושו של הרש"ש ג"כ דמפרש משקה זב וזבה היינו חוץ מהמעיינות, ולפי מה שפירשנו כוונת התוס' הוא נכון וברור. פרק שלישי אמר גור להם הממונה בואו והפיסו וכו'. - והנה לא נזכר בזה אודות קידוש ידים ורגלים, ומשמע שסמך על המשנה דלעיל פר"א דתנן שם והם אומרים לו הוי זהיר שלא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור, אלמא שהיו מפיסין קודם קידוש ידים ורגלים מן הכיור, וקשה לרב ששת דאמר ביומא כ"ד דמפיסין בבגדי קודש דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותי' מקרי ועביד, וא"כ מדוע לא חיישינן הכא לדלמא אגב חביבותיה מקרי ועבדי, ואם בשביל שהיו מזהירין אותם א"כ התם ג"כ מדוע לא סגי בהא דמזהירין אותו, הלא היה לתקן שיהיה הפייס בבגדי חול ולהזהירו שלא יעשה עבודה עד שילבש בגדי כהונה. ומצאתי בגבו"א ליומא שם שהקשה בזה, ותירץ כיון דהפייס של תרומת הדשן לא היה בעזרה עדיין, וכיון שהיה רחוק ממקום מזבח לא חיישינן לדלמא מקרי ועבד, משא"כ שארי פייסות היו בלשכת הגזית סמוך למזבח, חיישינן וכו' יעו"ש. ולפי דברי בעל גבו"א ישתנה דגם לר"ש ע"כ הפייס הראשון לתרומת הדשן היה בבגדי חול, ולכאורה קשה מאי מייתי ראיה מהמשנה דלמא שם מיירי לתרומת הדשן וגם ר"ש מודה בזה, ואתי שפיר משום דשם ע"כ מיירי בפייסות שאח"כ כמבואר שם בתוס' ד"ה מאי לאו. ובאמת לא נזכר זה בפוסקים, וגם הרמב"ם מסתם סתם וכתב דהפייסות היו בבגדי כהונה, ומשמע שעל כל הפייסות היה מכוון רבינו, ועוד דלפי"ז ע"כ אית לן לומר דלרב ששת היו כל הפייסות לבד מתרומת הדשן כשכבר קידשו ידים ורגלים מן הכיור, ובלעדי קידוש יו"ר אין לחוש למקרי ועבד, אבל אי אפשר לומר כן, שהרי מצינו במשנה שם ביומא כ"ה בן קטין עשה י"ב ידים לכיור כדי שיהיה אחיו הכהנים העסוקים בתמיד מקדשין ידים ורגלים מן הכיור בבת אחת, וא'"כ ע"כ מיירי לאחר הפייס, דקודם הפייס הלא עדיין לא הובררו הי"ב כהנים להתמיד, וע"כ דלכו"ע הי' מקדשין ידים ורגלים מן הכיור לאחר הפייס, הערה זו העיר לי בני הרב מוהר"ח נ"י, ומוכח מזה גם כן דקודם קידוש ידים ורגלים לא חיישינן דלמא אגב חביבותיה מקרי ועבד, והא דבאמת לא חיישינן התם לדלמא מקרי ועבד, יש לומר בזה תרתי, א' מפני שכולם שווים בלא קידוש יו"ר אין כאן חששא. ב' אפשר מפני שאין כאן טרחא מרובה, וגם הכיור בעזרה מידכר דכירי, אמנם בדבר הבגדי כהונה היו מפייסין בבגדי כהונה אף טרם שקידשו ידים ורגלים מן הכיור, מפני שכיון שביארנו שסבר רב ששת דגם באופן שליתא חששא שמא מקרי ועבד גם כן אין