נזר הקודש - תמיד מו

לעולם, לא יביאו אלא חדשים יעו"ש, וע"כ מפרש הרמב"ם כל העצים היינו חדשים שלא השתמשו בהם מעולם, ולאפוקי עצי סתירה שהיו מכבר לתשמיש בית וכדומה. אמנם תמהני על מרן מדוע לא הביא מקור להרמב"ם דבעינן חדשים מסוגיא דמנחות כ"ב, דמבואר דבעינן עצים חדתי. - ואפשר לומר דהתם בסוגיא הכוונה חדתי שלא נשתמש בהן הדיוט וכן מבואר בסוגיא מהא דפריך מהמוריגין וכלי בקר, אבל התוספתא דנקט עצי סתירה, ותנא אח"כ לא יביא אלא חדשים משמע דתרתי דינים איכא בזה דעצי סתירה פסולים מפני שהשתמשו להדיוט, ועוד מוסיף דלא יביא אלא חדשים דיש בזה פסול זקנה, ודין חדש הוא, וצ"ע. שם במשנה, אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה וכו'. - והקשה בבאר שבע למה לא היו רגילין בעצי ארזים וארנים וברושים שהיו מסדרים במערכה של שרפת הפרה כדתנן בפר"ג דפרה, ומתרץ מפני שהם מעלין עשן הרבה, אבל הקשה דלפי"ז מדוע לא לקחו לשרפת הפרה הנך עצים דקחשיב הכא של אגזו ושל עץ שמן ומסיים בצ'"ע. וקשה לי טובא על דבריו, דהרי בעינן בשרפת הפרה עץ ארז, והני של אגוזים ועץ שמן לא נקראו ארזים, ואעפ"י שחשיב הש"ס בב"ב פ' ע"ב דעץ שמן בכלל יו"ד ארזים, אבל ע"כ עץ שמן דהתם לא הוי עץ שמן דהכא, דהכא פירש המפרש עצים שדולקין כמו נר, ואילו התם מפרש הש"ס עץ שמן אפרסמא יעו"ש. ולפי"ז אתי שפיר דלא שימשו התם בפרה הני דכשר למזבח, משום דשאני התם דבעינן ארז דוקא. שם במשנה, האברים והפדרים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. - ויש לעיין אם זה נעשה קודם הקרבת התמיד ואעפ"י שקיי"ל דאין יכולין להקריב שום דבר קודם אברי התמיד, אבל יש לומר דזהו מהחיוב שבאו היום, משא"כ אברים ופדרים שמאתמול אפשר דיכולין להחזירן למערכה גם קודם הקרבת התמיד של שחר. - והנה המפרש מפרש דגם אברים ופדרים של אתמול שלא נתעכלו מבערב אסור להקטירם קודם התמיד, יעו"ש, אבל הבאר שבע הקשה מהא דאיתא בפר"ד מיתות דהסדר התמיד הנעשה במשנה סדרן מערב, ואם כן משמע דזה נעשה קודם התמיד כמו שאיתא במשנתינו, יעו"ש. אמנם יש לדחות דכוונת הש"ס שם בסנהדרין סדר התמיד היינו מה ששייך להתמיד של היום, אבל לא בזה ששייך להתמיד של בין הערבים דאתמול. עוד אפשר לומר דכל עיקר הדבר הא דילפינן מן וערך עליה העולה שהיא ראשונה לכל הקרבנות, זהו רק במערכה שלה, אבל המערכה של האברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שיש לה הקטרה בפ"ע, וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם ששורפין האברים ופדרים בצדי המזבח כמו שכתב בפר"ב מתו"מ ה"ה. וכן משמע ביומא מ"ה ע"ב, וכן מפרש הרב ברטנורא במשנה, והנה התפארת ישראל מקשה על המפרש, ולא ראה שכבר קדמו הבאר שבע. - הנה בזה יש לומר דלא מעכב הקרבת התמיד להקרבת האברים ופדרים דמאתמול. ע"ב, ושלש מאות כהנים מטבילים אותה. - והנה הקשו בתוס' בחולין צ' ע"ב ובביצה י"ד ע"ב היאך נטמא הפרכת הא כל עיקר טומאה בוילון אמרו בביצה מפני שהשמש מתחמם כנגדרו, והכא בפרכת שאסור בהנאה ליתא להאי טעמא. - והנה מפני זה פירש הכא המפרש לפי שאי אפשר לארגה בטהרה שלא תהא אחת מן האורגות פרסה נדה, והקשה בבאר שבע והא קודם גמר מלאכה אינו מקבל טומאה, ומתרץ שמא פרסה נדה בגמר מלאכה יעו"ש. - אמנם יש לומר כפשוטו דאפילו בלא שום טומאה טעון טבילה כדאיתא בחגיגה כ"ג, דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, וראיתי בפירוש הרא"ש שמתרץ כן הקושיא. ולפלא שלא נחתו לזה התוס', ואפשר דמשום טבילה זו לא נצרכה להכהנים שיהיו טובלין דטבילה זו היתה בחול, וע"כ מיירי שנטמא הפרכת במקדש שאסור לזרים לכנס לשם, והצריכו להכהנים שיטבילו, ולהכי פירושו של המפרש גם כן תמוה, דאם באה הטומאה בגמר מלאכה שג"כ נעשה בחול, וא"כ למה הצריכו לכהנים לטבילה כיון שהטבילה היתה יכולה להיות בחול גם על ידי זרים, ומדהצריכו כהנים ע"כ מיירי שהטומאה באה להפרכת במקום קודש, וא"כ תשוב השאלה הלא אין טומאה לפרכת ושפיר הקשו התוס'. והתוס' תירצו דהפרכת הוי אהל כדאיתא בסוכה ז' משום דמיכף כייפי עילויה דארון, ומיטמא בטומאת מת יעו"ש, והיינו דפרכת לא דמיא לוילון