נזר הקודש - תמיד מה

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ביומא כ' ד"ה אברים, וא"ת כשמאספין האפר להעלותן לתפוח אין יכולין ליזהר שלא יהיו גחלים בהאפר, ואסור להוריד גחלת מן המערכה, וכן הקשו בזבחים פ"ו ד"ה וחציו, יעו"ש. אמנם לפי מה שפירשנו דכל עיקר האפר שמחזירין לתפוח הוא האפר שנפטר מהרמה, ולא יכול להיות עוד בחיוב הרמה, ומחויבין הכהנים ליטלן משם בכדי שלא תהיה תערובות פטור בהאפר דלמחר, וממילא מובן שהיו הכהנים נזהרים לקבץ האפר הנשאר לאחרי ההרמה שהוא אפר בלא גחלים, ואפשר שזהו כוונת התוס' בתירוצם שכתבו דמן המאוכלות היה נוטל, וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו. והנה הביאו שם התוס' בשם ר"י הבחור דהרמת הדשן מתיר גם הגחלים להעלותן לתפוח יעו"ש ביאור דבריו, נראה דכוונתו דהרמת הדשן פועל היתר על הגחלים להניחם לתפוח, אבל לא פעל התרומת הדשן לעשותם פטור באופן שאינו ראוי עוד למצוה דהרמה, ולהכי אם נעשים הגחלים אפר, יכול לעשות גם מהם הרמה, ולא הוי כמערב פטור וחיוב ביחד. והנה בדבר התפוח אם המצוה לפנות בכל יום, פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד, ועי' במל"מ שם מה שכתב בזה. דף כ"ט. שם במשנה, ומימיו לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן, ולכאורה מאי קמ"ל הלא ידוע דלא היה עצלות להכהנים בעבודתן כמו שאמרו כהנים זריזים הם, ונראה דלזה פירש המפרש אע"ג דנוי הוא למזבח כשיש עליו דשן הרבה, ואפ"ה לא היה הכהן מתעצל בשביל זה. ונראה לומר דכוונת התנא להודיענו מדוע לא היה פייס להרמת הדשן הזה, מפני שלא נתעצל בזה הכהן מעולם, ולרבותא דאעפ"י שלא הי' פייס מ"מ היתה עבודה זו חשובה. שם, החלו מעלין בגזרין. הא דנקט החלו דמשמע שנים אעפ"י דבתמיד של שחרית היה כהן אחד בהשני גזרין. ורק בתמיד של בין הערביים בעינן שני כהנים להשני גזרין. ובבאר שבע כתב דלהעלותן מדיר העצים על המזבח היו מסייעין לו מפני שהוא בלבד לא היה יכול להעלותן יעו"ש, ודוחק. - ובחדושי המאירי לתמיד מבואר דמלבד הסידור הנה גם בהבאה היה זכותו לעשות יחידי, וכן פירש ביומא פר"ב. ונראה דאעפ"י שעבודת השני גזרין בתמיד של שחר הי' בכהן אחד, היינו הכוונה דלא בעינן שני כהנים שכל אחד ישא עץ אחד, וכל אחד יסדר את עצו כמו שהוא בתמיד של בין הערבים, אבל בתמיד של שחר דהמצוה לסדר השני גזירין בכהן אחד. - אמנם כבד הדבר לשאת השני גזירין ביחד, לכן מסתבר הדבר דשנים עשו אותה היינו דהשנים היו טוענים העצים ביחד, והיינו שהאחד הזוכה טוען שני העצים אבל השני מסייעו באופן שלא תהיה המצוה נעשית בשנים, וזהו באופן שהוא רק סיוע, כמו שאמרו בסיוע דשמאל, והעיקר נעשית בימין כן הכא השני מסייע איזה סיוע, ואינו מגרע העבודה הנעשית בכהן אחד, ולזה נקט התנא החלו בלשון רבים לומר שמותר לעשות לו סיוע, אבל ע"כ הסידור על המערכה היה בכהן אחד, משא"כ בין הערבים שני כהנים היו מניחין השני גזירין היינו כל כהן היה מניח אחד. שם במשנה, כל העצים כשרים למערכה. וקשה היאך סתים התנא כל העצים, והלא עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח כדתנן בפר"ב דמדות ובפר"ק דיומא, וברמב"ם בפר"ז מאי"מ ה"ג כתב כל העצים החדשים, הנה מוסיף חדשים שליתא במשנה, וע"כ כוונתו למעט זקנים, והיינו מפני שהעצים דין קרבן עליהם, עי' מנחות כ"ב ושם ק"א, וכל מה שפסול לקרבן בבע"ח כן פסול גם בעצים, וממילא כוונת התנא כל העצים היינו באופן שראוים הם למזבח, והביאור כל העצים היינו שהעץ הוא כולו עץ בלא חסרון וזהו כשיש בו תולעת ונרקב הרי הוא חסר עץ במקום זה ונכלל בזה למעט עץ שיש בו תולעת שנקרא בע"מ, וזהו מפני שאינו נקרא תמים, וזהו כוונת התנא ששנה כל העצים היינו באופן שאין בהם חסרון. והנה בבאר שבע כתב דמיירי במהות העצים ולא באיכות העצים יעו"ש והכוונה דמיירי במין העצים והיינו דכל מיני עצים כשרים ולא מיירי במעלתן של העצים או בחסרונם. והנה בזה שכתב הרמב"ם חדשים מקורו מהתוספתא פר"ט דמבנחות והובא בכס"מ בפר"ו מאי"מ ה"ב, והיינו דבתוספתא איתא עצי סתירה פסולים