נזר הקודש - תמיד מד

ונראה דסבר הרמב"ם כשיטת רש"י במכות ט"ו, דהאיסור של הל"ת בניתק לעשה דעבירה של הל"ת נעשית בשעה שמבטל העשה במעשה, וקודם לזה הוי הל"ת בגדר מיתלא תלי, מפני שאם מקיים העשה אין כאן עבירה של הל"ת, ולכן גם בעבירה דנותר לא עבר על הל"ת בהחלט כיון שאם מקיים העשה אין כאן שום עבירה, וזהו הביאור לאו הניתק לעשה, וזהו כמו שפירש"י שם במכות שגמר הלאו בביטול העשה תלוי, ואעפ"י שזהו למ"ד ביטלו ולא ביטלו, והרמב"ם סבר קיימו ולא קיימו, אבל להרמב"ם באופן שאי אפשר לקיימו אז נגמר הלאו, וע"כ באופן שאי אפשר לקיים העשה, ויצוייר גם על ידי מעשה כגון שאכל הנותר, בזה ע"כ נגמר הלאו ואם כן יצוייר הלא תעשה על ידי מעשה, להכי סבר הרמב"ם דזה נקרא לאו שיש בו מעשה, כמו שכתבו הכלל דבאופן שיצוייר מעשה נקרא זה לאו שיש בו מעשה. ועי' במל"מ פר"ד מהל' מלוה ולוה, ובשער המלך הל' חו"מ, ולהכי גם בהא דנותר הבשר דהוי לאו הניתק לעשה נקרא גם כן לאו שיש בו מעשה, להכי כתב הרמב"ם דפטור ממלקות מטעם דהוי לאו הניתק לעשה, ובספר דבר בעתו נחית מעט לזה, רק הקשה מדוע אינו לוקה על בל יראה ובל ימצא מטעם אין בו מעשה אע"פ שיצוייר בו מעשה כגון שקנה חמץ, יעו"ש. אבל לא קשה מטעם דהחמץ שישנו תחת ידו ורשותו לא יצוייר בו מעשה, עוד יש בזה כמו שכתבנו בספרנו נזר הקודש למס' כריתות במילואים סימן י"ג. אבל במניח אימורים ולא הקטירן עד שנפסלו בלינה כיון שלא אמרה תורה בזה דין שריפה, ואם כן לא הוי הלאו ניתק לעשה, ואכילת מזבח מאכילת אדם לא ילפינן, א"כ הוי עבירה של הלאו עם הפסול ביחד, הוי הלאו אין בו מעשה. ואין להקשות לפי"ז האיך למד רבי יהודה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דלמא שאני הכא גבי נותר דמשכחת עבירת הלאו גם על ידי מעשה, אבל זה ליתא, דע"כ המעשה יצוייר לאחר שאמרה תורה דהוי ניתק לעשה אבל אם לא הוי ניתק לעשה הוי הלאו אין בו מעשה, ומדחזינן שאמרה תורה דענשו של הלאו הוא העשה, משמע דבלא זה היה לוקה, ומוכח דלאו שאין בו מעשה לוקה, וחכמים דפליגי על רבי יהודה סברי דכיון דבלאו שאין בו מעשה אמרה תורה שענשו הוי העשה, מזה הוי לימוד לכל מקום ללאו שאין בו מעשה דאינו לוקה. ויש לעיין באימורים שנפסלו בלינה, אם יש בהו מצוה דשריפה, דהרי יש לומר דכשם שלא הוי ניתק לעשה, א"כ יש לומר דגם עשה דשריפה ליכא בהו, ואעפ"י שע"כ הם בשריפה כמו כל פסולי המוקדשין וגם הנפסלו בלינה בכלל, וכמו שכתב הרמב"ם בפרי"ט מפסולי המוקדשין ה"ב, וכן הוא בפר"ד מק"פ ה"ג, אבל אפשר לומר שהוא מצד הללמ"מ כדאיתא בפסחים פ"ב, אבל עכ"פ עשה ליכא בשריפתן, ומטעם זה לא כתב הרמב"ם בזה דהוי ניתק לעשה, והיינו דכיון דהשריפה שלהן הוא רק מהלכה ואין בזה עשה. ומזה תצא דבר חדש דהמצוה שהיא רק מהללמ"מ אעפ"י שמצווה לעשותה, אבל אין זה בתורת מצוה דעשה. ומטעם זה נראה דשריפת אימורים שנפסלו, כשר לשורפן גם בלילה, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים דף נ"ח דף הספר. שם במשנה, החלו מעלין האפר על גבי התפוח. - ביאורן של הדברים בסידור האפר שקודם ההרמה דהתרומת הדשן ולאחר הרמת הדשן כך הוא, והיינו דלאחר הרמת הדשן יש לקבץ האפר הנשאר לאחרי ההרמה דתרומת הדשן, והוא אפר ממש ואפר הזה שוב אינו ראוי להרמת הדשן, והרי הוא בגדר נעשה מצותו, והרי הוא בדמיון בטבל לאחר שנתרמה ממנו תרומה ומעשר שוב אינו בהרמה כיון שנעשה חולין מתוקנים, והנה כמו כן באפר שקודם הרמת הדשן הרי הוא כטבל ולאחר שנתרמה מהאפר התרומת הדשן נעשה מתוקן, ואינו ראוי עוד להרמה, להכי מחויבין הכהנים ליטול האפר הנשאר בכדי שלא יהיה האפר הזה שהוא כמו חולין מתוקנים מעורב באפר הבא אח"כ מעולות החדשים למחר שיבוא חיוב הרמה מחדש, ובעינן אפר חדש באופן שלא תהיה מהאפר דאתמול שהוא אינו ראוי למצוה דהרמה, והיו מעלין את האפר הזה לתפוח. ובזה ישונה האפר מהגחלין, דהגחלין אינם ראוים להרמה דהמצוה דהרמת הדשן על האפר נאמרה ולא על הגחלים, ממילא אין הגחלים בגדר טבל וראוים הם להיות דשן למחר לקיום מצוה דהרמה ג"כ, ולהכי אסור להורידן מעל המזבח כמבואר במעילה ט