נזר הקודש - תמיד מג

והנה הבאר שבע מתרץ דמעל המזבח דריש ליה שהוא מיותר, ובא לאורויי להאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב עדיין שם עולה עליהם, ויהיו נשארים על המזבח עד שיחזירו אותן למערכה עכת"ד, אבל עדיין מנא ידעינן למערכה בפני עצמן דהרי פירש"י שם ביומא שמזה נלמד שעושין להם מערכה בפני עצמן בצד המזבח. ונראה דזה גם כן נלמד מהא דדרשינן דצריך להרים את הדשן מהעולה עצמה דהיינו מן המאוכלות הפנימיות, ופונה את הגחלים והאברים ופדרים שלא נתעכלו לצד המזבח, ואם כן הרי זה בגדר נדחים ממצוה דהרמת הדשן אמנם מפני שעדיין שם עולה עליהם עד שנעשים אפר, ממילא יש לעשות עבורם מערכה בפני עצמן בכדי שלא יתערב האפר מהנדחים עם האפר הבאים מהבשר של העולה עצמן, היינו מהעולות שבאות אח"כ, ולפי"ז חד דרשה וחד דינא אית להו, וזהו שאמרו שם ביומא מנין לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שסודרן על גבי המזבח, ואם אין מחזיקן שסודרן על הכבש או על גבי הסובב עד שיעשה מערכה גדולה וסודרן ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ופירש"י אם אינו ענין לתחילתה דהא כתיב העולה על מוקדה תנהו לענין סופה יעו"ש, והיינו דכיון שנלמד דגם בסופה דינה כתחלתה, וזה פשיטא שאין דינה כתחילתה ממש להרים הדשן מהם כיון שנעשה דחוים בהרמת הדשן, וע"כ דינה כתחילתה לענין שבעינן להם מערכה גדולה, וממילא מובן שהמערכה צריכה להיות בפני עצמה כמוש"נ. והנה קשה לכאורה כיון שהסובב דין מזבח עליו מדוע לא יעשו מערכה על גבי הסובב וע"כ צריך לומר דהאי תנא סבר דאין עושין מערכה על גבי הסובב ותנאי פליגי בזה בזבחים ס"ה, דאיתא שם מאי נינייהו אביי ורבא דאמרי תרווייהו עושה מערכה על גבי סובב איכא בינייהו, ומוכח דהאי תנא סבר דאין עושין מערכה על גבי הסובב. ובזה אתי שפיר הא דפסק הרמב"ם בפר"ו ממעשה הקרבנות כר' נחמיה ורבי אליזער בן יעקב דסברי דהמליקה בעולת העוף נעשית בראשה של מזבח דהיינו למעלה מהחוט, וע'"כ הא דלא פסק כחכמים דפליגי עלייהו, וזהו כיון דחכמים סברי דעושין מערכה על גבי הסובב, וכיון דסתמא דברייתא וגם המשנה הכא בתמיד סברי דאין עושין מערכה על גבי סובב, להכי פסק כר"נ וכראב"י וכמוש"נ. והנה המפרש מפרש סודרן בסובב או על גבי הכבש, אבל הרמב"ם בפיה"מ מפרש בכבש שכנגד הסובב, וכן כתב בפר"ב מתו"מ הי"ג וז"ל, סודרן בכבש כנגד הסובב, וזהו שלא כפירושו של המפרש, וכן מפרש הרב ברטנורא בפירושו על המשנה ועי' בחק נתן שהעיר בזה, אבל תמוה דבתו"כ איתא בהדיא וסודרם על הסובב או על הכבש, וכן איתא ביומא מ"ה ע"ב. איברא דלשון המשנה מורה כפירושו של הרמב"ם, אבל תמוה מהא דאיתא בתו"כ ובברייתא דיומא, ויש לעיין במאי פליגי. ונראה דיש לומר דפליגי אם עושין מערכה על גבי הסובב, וכמו שכתבנו דפליגי בזה תנאי כדאיתא בזבחים ס"ה, והתו"כ והברייתא אזלי בשטיה זו דעושין מערכה על הסובב ג"כ, אבל לשון המשנה דהכא מורה דאין עושין מערכה על הסובב כלל, ואין מניחין על הסובב כלל מהאברים והפדרים שנשארו, ואפילו הנחה לפי שעה ג"כ אין מניחין. עוד יש לומר דלפי דברי הרמב"ם מיושב הא דהקשה בגבו"א וכתבנו לעיל מזה דהקשה דאם אויר מזבח לאו כמזבח, א'"כ איפסלו להו בשעה שמעלן מהסובב למזבח אבל לשיטת הרמב"ם ופירושו אתי שפיר כיון דאינו מניחן על הסובב רק על גבי להכבש הסמוך להסובב, להכי אפילו אם אמרינן אויר המזבח לאו כמזבח דמי, אין כאן אויר הפוסל כשהוליך מהכבש ל למזבח. כתב הרמב"ם בהל' ק"פ פר"א ה"ז וז"ל, המניח אימורים ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה הרי זה עובר בל"ת שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בוקר, ואעפ"י שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה - עכ"ל. וקשה מדוע לא קאמר הרמב"ם מטעם דהוי ניתק לעשה, וכמו שכתב בפרי"ח מפסולי המוקדשין ה"ט, גבי בשר נותר דאינו לוקה מטעם דהוי ניתק לעשה. והנה המל"מ שם כתב דכיון דגבי אימורים לא כתיב הא דבאש תשרופו כמו גבי נותר דבשר, ואכילת מזבח מאכילת אדם לא ילפינן, להכי לא הוי זה ניתק לעשה, אבל הקשה מדוע לא כתב גבי נותר דבשר דהוי לאו שאין בו מעשה, וזה כולל יותר אפילו באופן שאין לקיים העשה כגון שנאבד וכדומה, יעו"ש.