נזר הקודש - תמיד לז

של הפר לא בעי כהן גדול. וגם בזה שכתב הרמב"ם הכא דהחפינה כשרה קודם שחיטת הפר השני, ע"כ גם כן מוכח דלא היה הכהן גדול במלא חפניו שוחט הפר, וע"כ דאחר שוחט. והנה יש להעיר הלא בעינן ולקח והביא כדאיתא ביומא מ"ז, והיינו בלא הפסק ביניהם, והכא אם החפינה נעשית קודם שחיטת הפר השני, אם כן יש הפסק בין הלקיחה שהיא החפינה להבאה דבפנים, ואפשר דאין זה הפסק כיון דהשחיטה נעשית ע"י אחר. אמנם מעשה הקטורת כיון שהיא לכפרה ממש, וכל עבודת יום הכפורים בהדברים המכפרים בהכרח בעינן שתהיה על הסדר כמו שכתוב בתורה, מפני שכל המכפרים הם כפרה אחת, והיינו דע"כ הקטרת הקטורת עם הזיית הדם הפר הם כפרה אחת ונדרש שיבואו כסדרן בלא הפסק עבודה בנתיים, והיינו הא דשחיטת הפר, ולהכי כתב הרמב"ם דההקטרה צריכה להיות דוקא אחר שחיטת הפר בכדי שתהיה ההקטרה דהקטורת עם הזיית הדם הפר בלא הפסק ביניהם. אמנם יש לעיין הלא כיון שיעשה החפינה אחרי שחיטת הפר השני עדיף, וגם יש בזה החשיבות שהשחיטה יכולה להיות בכהן גדול גם כן, ואם כן מדוע כתב הרמב"ם דהחפינה נעשית קודם השחיטה. וכנראה שזה הוקשה למרן הכס"מ, וכתב דהרמב"ם מפרש הא דאיתא בש"ס יומא שם בקטורת לא קא מיירי, היינו שבאופן זה לא בעינן חפינה אחר שחיטת הפר השני, יעו"ש. ואם כן הרמב"ם דינא קמ"ל לפי הסוגיא דש"ס, אבל תמוה דכיון דבעינן ע"כ קטורת מחדש וגם חפינה, ואם כן אכתי תקשה הא דפריך הש"ס שם ביומא מדוע לא שנה התנא יחזור ויחפון. כיון דע"כ בעינן חפינה והקטרה מחדש, וע"כ פירש"י שם דבקטורת לא קא מיירי, היינו שהתנא לא דיבר מזה, אבל פשיטא דבעינן, ואם כן תקשה מדוע לא יעשה החפינה אחר שחיטת הפר השני, ומרן הכס"מ גריס אחר שחיטת הפר. שם במשנה, מוראת העוף ודישון המזבח הפנימי ודישון המנורה, פירש המפרש דכל אלו נבלעין במקומן. - ויש לעיין היאך הדין אם מותרין בהנאה לאחר שנבלעו, והיינו אם הוציאו מהקרקע, והספק בזה אם קרינן בזה נעשו מצותן ומעתה מותרין בהנאה כדין כל דבר שנעשה מצותו, או דלמא דלא נאמרה כלל זה דנעשה מצותו רק אם נעשה בידי אדם אבל לא באופן שנעשה בידי שמים על ידי נס. והנה בתרומת הדשן אמרה תורה דלא אמרינן נעשה מצותן כדאיתא ביומא נ"ט, אבל במוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה איכא למימר דאמרינן דעל ידי הבליעה הותרו בהנאה. ואפשר לומר שזהו הטעם הא דתנן במעילה י"א ע"ב דישון מזבח הפנימי והמנורה לא ניהנין ולא מועלין וקשה הא כיון דנבלעין במקומן, וא"כ לא משכחת הנאה, וע"כ צריך לומר דהכוונה לאחר הבליעה והוציאן מן הקרקע, אמנם התוס' בזבחים ס"ב ד"ה דישון, הקשה ריב"א כיון דתרומת הדשן ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעים במקומן אמאי מועלין בזה יותר מזה דבתרומת הדשן מועלין כדאמר לעיל ס"פ בי"ש מ"ו ובדישון מזבח הפנימי תנן דלא נהנין ולא מועלין יעו"ש, וקשה מדוע לא אמרינן דשאני הני דנבלעים במקומן וקרינן בהו נעשית מצותן והותרו בהנאה אחרי הוציאן מהקרקע, ומעתה לית בהן מעילה, והיינו כשיטת המפרש דאלו נבלעין, ותרומת הדשן לא נבלע, אבל ע"כ סבר הריב"א דגם הדשן נבלע במקומן, וא"כ כיון דשניהם שווים אמאי זה מותר וזה אסור, ומתרץ שם דשאני תרומת הדשן דגלי קרא ושמו יעו"ש, אמנם הר"ת מתרץ דתרומת הדשן לא היה נבלע, וזהו כשיטת המפרש, וממילא יש לפרש דהר"ת סבר דהני דנבלעין לית בהו מעילה מטעם דהבליעה דינה כנעשית מצותה ופקע מהן איסור הקדש. מבואר מזה דזה בזה תליא דאם אמרינן דתרומת הדשן נבלע גם כן, ומכל זה אסור בהנאה מצד גזיה"כ, ע"כ מוכח דהנבלעין הבליעה מתירתן, אבל אם אמרינן דתרומת הדשן לא היה מהנבלעים נשאר באיסורו מצד עצמו, מטעם שאין לו היתר, ולא בעינן ושמו לאוסרו בהנאה, ודרשינן ושמו שלא יפזר. איברא דיש לשדות נגרא בזה ולומר כמו שכתבו התוס' שם בזבחים וכי תימא כיון דנבלעין היאך משכחת בהו מעילה, ותירצו ושמא לא היו נבלעין מיד יעו"ש, ואם כן לפי"ז ליכא הוכחה דהבליעה מתרת, אבל לא כתבו זה התוס' אלא בלשון שמא, והיינו דאין זה ברור להכי יש לומר כמו שכתבנו דמיירי לאחר הבליעה.