נזר הקודש - תמיד לג

בכדי שלא יהיה הכיור חסר מים, אמנם סבר גם כן דהיו משקעין את הכיור להיות מחובר למקוה או למעיין מפני שלא יופסלו מים קדושים, ואפשר דסבר הרמב"ם דאסור לאבד מים מקודשים כשם שאסור לאבד קדשים, ולהכי אעפ"י שהיה מים בהמוכני די למלא את הכיור מ"מ היו משקעין גם את הכיור שלא יפוסלו בלינה, ובזה מדויק לשון הרמב"ם אשר בביה"ב פר"ג הי"ח כתב מוכני כפירשו, ובהל' ביאת המקדש בפר"ה הי"ד לא כתב הא דמוכני, וע"כ דסבר דזה וזה היו עושין היינו שעשו מוכני שהיא כלי סביב הכיור המחזקת מים תמיד בכדי שלא תחסר מים להכיור, וגם זה היו עושין שלא להפסיד מים שבכיור דלא יופסלו, ונפק"מ דבשעה שלא נשאר מים בכיור לא היו משקעין אותו וגם לא מילאו אותו מים מפני שיש די להמים אשר בהמוכני. שם במשנה, נטל מתחת הכסף ועלה לראש המזבח פונה את הגחלים אילך ואילך וחותה את המאוכלות הפנימיות, ופירש המפרש דהיינו מאותן גחלים שנתאכלו ונעשו גחלים דקים דהוו דשן יעו"ש, והרא"ש מפרש הקרובים להיות דשן יעו"ש, והנה ממשנה זו הקשו התוס' לרש"י בזבחים ל"ד שמפרש הא דרבתה תורה מוהבשר לרבות עצים ולבונה, מפרש רש"י היכן מצינו שקדשה תורה לעצים, מפרש שזהו העצים שחתה אותן במחתת (של כסף והיא) כלי שרת מעל המזבח עם גחלים, והקשו התוס' שם דהרי מבואר הכא במשנה שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות וכוונתם דהני גחלים הפנימיות המה בכלל דשן, וע"כ שאין בהם עצים, וא"כ לא מצינו קדושה לעצים בהאי דינא דמחתת. וכן איתא בתו"כ והובא בירושלמי יומא פר"ב ה"א והרים אשר תאכל האש יכול עצים ת"ל עולה, אי עולה יכול איברי עולה ת"ל אשר תאכל האש, הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות יעו"ש, ולפי"ז דברי רש"י תמוה טובא. ונראה ליישב פירש"י דסבר רש"י דהאי מחתת משמשת שני דברים א' שמפנה את הגחלים אילך ואילך, ב' שחותה את הגחלים המאוכלות הפנימיות, וסבר רש'"י דגם מה שפונה את הגחלים אילך ואילך על ידי מחתת הכסף הלזו שהיא כלי שרת גם הם נתקדשו בקדושת הגוף, אעפ"י שהחתייה זו אינה על מנת לתתה בתוכה, אלא פעולתה להיות מפנה, והרי זה רק כהכשר מצוה שעושה כן בכדי שיהיה יכול ליטול את המאוכלות הפנימיות, אבל סבר רש"י דהכשר מצוה כמצוה דמיא כיון שנעשית בכלי שרת, וממילא בהני שמפנה איכא גם הרבה עצים עם הגחלים, ולזה פירש"י דמצינו קדושה לעצים היינו קדושת הגוף שנתקדשו בעבודת הפינוי, אבל התוס' סברי דבהכשר מצוה זו דמפנה הגחלים עם העצים אילך ואילך לא נחשב לעבודה להיות קודש בקדושת הגוף. ונראה ראיה לשיטת רש"י מהא דבעי הש"ס יומא מ"ח ע"ב חישב בחתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה דמו או לא תיקו יעו"ש, הרי משמע מזה דהחתייה אעפ"י שהיא הכשר מצוה מ"מ מיבעי אם מחשבה פוסלת, וע"כ מוכח דהחתייה מקדשת. - איברא דיש לומר דהכא מיירי בהחתייה דהגחלים המאוכלות הפנימיות, אבל לא מיירי מה שהמחתת עושה הפינוי, דהוי הכשר דהכשר. - אמנם ע"כ צריך לומר דלענין קידוש כלי שרת ע"כ ההכשר הוי כמו גוף המצוה, אם רק בעינן שתיעשה בכלי שרת. וכיון דחזינן דהא דמפנה לצדדין נעשה במחתת של כסף ולא בדבר של חול, והיינו מפני שהפינוי לצדדין היא בכדי שיכול ליטול הגחלים שהמה בתורת דשן, הנה פעולה זו ג"כ מקדשת הכלי שרת וכיון שיש בהגחלים של הצדדין גם עצים טרם שמשלה בהן האש ברובא הרי מצינו קדושת הגוף לעצים, זה נראה ביישוב שיטת רש"י. בדבר הרמת הדשן ביום הכפורים א כתב הרמב"ם בפר"א מהלכות עבודת יוהכ"פ ה"ב וז"ל, כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד וכו' ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול, וכן שאר העבודות של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכהן גדול נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו עכ"ל. והנה משמע שכל זה הוא בעיכובא והיינו שגם הקרבנות של כל יום הוא בעיכובא שכהן גדול מקריב, ומה שכתב הריטב"א בשם הרמב"ם והובא בכס"מ שאלו הקרבנות של כל יום הוא רק למצוה יעו"ש, הנה לא משמע כן בלשון הרמב"ם שכתב שאין כל אלו אלא בכהן גדול, ובספרנו נזר הקודש למנחות ע"ח ביארנו שטעות נדפס ברמב"ם, ובאמת זהו שיטת הרמב"ן וצ"ל רמב"ן.