נזר הקודש - תמיד לא

בטלאים אעפ"י שהם רק מיעוט מישראל היינו רק ההולכים למלחמה ואעפ"י שהוא לדבר מצוה להלחם בעמלק. עוד הקשה הבאר שבע מאי טעמא לא מנו מוני המצות הלאו דאסור למנות ישראל. - ונראה כמו שכתב הרמב"ם דבאופן שהמצוה היא בשלילה ולא בחיוב, כמו שכתב הרמב"ם בעצמו בספר המצות מצוה קכ"ט, ועי' רמב"ן ובמגלת אסתר בסוף ספר המצות מצוה ז' יעו"ש. וה"נ כיון דאמרה תורה הכא בשלילה ולא תהיה בהם נגף דמזה נשמע איסור המנין למנות ובאופן זה לא נחשב ללאו, ולא נמנה בכלל המצוות בלאווין. והנה רש"י בשמואל ט"ו בפסוק וישמע שמואל את העם ויפקדם בטלאים, פירש"י לפי שאסור למנות את ישראל שנאמר בם לא יספר מרוב (בראשית ל"ב, י"ב), ותמוה שמחדש רש"י דרשה חדשה אשר לא נמצא בש"ס וצ"ע. שם, כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה, היו שניהם שווים הממונה אומר להם הצביעו, ופירש"י ביומא בפר"ב דמעתה אין אחד מהשנים זוכים, אלא כולם באו להטיל גורל יעו"ש, וקשה הא אפשר לומר דהגורל הוא בין השנים מפני שזכו שניהם בהמצוה, ואין לשארי כהנים זכות מפני ששניהם זכו מקודם מפני שהיו בארבע אמות, ומנין לרש"י לפרש ששניהם אבדו זכותם הקודם, ועי' שם בגבו"א שהעיר בזה. ונראה דבאופן זה ליתא כלל עיקר הדין דד"א של אדם זוכה לו, והיינו דכיון דכל עיקר הא דד' אמות דתקינו רבנן הוא משום דלא ליתו לאנצויי כדאיתא בב"מ י"א. - והנה כל זה באופן שעומד אחד אמרו חכמים שזוכה לו ד' אמות והוי כחצירו, ולא יכול לבוא אחר שם לזכות, והיינו כיון דנעשה חצירו של ראשון, אמנם באופן זה ששני אנשים עומדים וגם אתו לאנצויי באופן זה לא תקנו חכמים כלל הא דד' אמות, וממילא עתה כל הכהנים שווים בזכייה זו. ולא דמי להא דכתב הרמ"א בסימן רס"ח בשם הטור דשנים שבאו כאחד לתוך ד' אמות ונפלה מציאה תוך ד' אמותיהם דקנו שניהם יעו"ש, דשאני התם בזכייה דממון דאיתא בחלוקה, והרי הם שניהם כאיש אחד, וכל אחד זוכה מה שיכול לזכות ולא אתי לאנצויי, משא"כ בזכייה דמצוה דליתא בחלוקה דלחצאין, וגם אין עושין עבודה בשנים, וע"כ אחד הוי בהמצוה ואם כן שייך בזה אתי לאנצויי וכדאיתא העובדא בשנים רצים ועולין בכבש ודחף אחד מהם את חבירו ונשברה רגלו, הנה באופן זה ליתא כלל הזכות דד' אמות של אדם קונות לו משום דבאופן זה לא תקנו רבנן כמוש"נ. שם, אמר להן הצביעו, הנה ע"כ צריך לומר שהממונה לא היה יודע המנין, דאם לא כן יש לחוש שידע במי יכלה המנין וכן כתבו שם ביומא התוסי"ש. והנה בירושלמי שם אמרו וחש לומר שמא לאוהבו או לקרובו, ומשני כמו קובליים היו עושין יעו"ש, ותמוה מדוע לא הביאו התוס' דברי הירושלמי הזה, וגם מדוע לא אמרו בירושלמי שם שהממונה לא היה יודע המנין וגם הרמב"ם לא הביא דברי הירושלמי, וע"כ מפרש כמו שפירשו התוס, ועוד מדכתב בפר"ד מתו"מ ה"ג וז"ל, המנין שהסכימו עליו יעו"ש. משמע שהרבים והמה הכהנים הם מסכימין על המנין, וע"כ מתפרשא כמו שפירשו התוסי"ש שהממונה בעצמו אינו יודע, וכן פירש הריטב"א כהתוסי"ש. דוש משנה, ושתי אבוקות של אור בידם, פירש בבאר שבע דזהו בחול אבל לא בשבת, והיינו דבשבת לא היו אוחזין האבוקות, ואע"ג דטלטול נר בשבת אינו אלא שבות ולא גזרו שבות במקדש, הכא שאני מטעם דאפשר בנרות הדולקין מערב שבת יעו"ש. - אמנם לדעתי נראה כי יש בזה מלאכה דאורייתא דהיינו איסור הבערה, והיינו אם הולכין עם האבוקות שבידם הנה מפני טלטול ההילוך נמצא רוח המביא להדלקה יתירה על ידי הטלטול, והנה נראה שזהו דעת המאירי שכתב וז"ל, ובסדר הזה עושין בכל לילה ולילה אלא שבלילי שבת לא היו מביאין אור, אלא בולשין ומחפשין בנרות הדולקות שם יעו"ש, ומדלא הזכיר מהא דאין שבות במקדש, משמע דבאופן שהיו מטלטלין האבוקות יש בזה גם משום מבעיר. שם, עד שמגיע למקום עושי חביתים הגיעו אלו לאלו אמרו שלום הכל שלום העמידו עושי חביתים לעשות חביתים, פירש המאירי רוצה לומר מנחת כהן גדול, ואעפ"י שעבודתו קודמת לה כמו שיתבאר, מכל מקום הם משתדלים להחם את החמין לעשיית החביתים עכ"ל. מזה מבואר דהכנה לחביתי