נזר הקודש - תמיד ל

בסמ"ג שם העיר בזה ומביא גם כן כי כבר נשאל בזה הגאון בספר ישמח משה בפ' נשא. - וראיתי שם שכתב דלא שייך ציווי שיתחרט על מעשיו הרעים דממנפ"ש אחר שנתחרט אין צריך להציווי, ואם קודם שנתחרט הרי הוא עומד במרדו ואיך שייך ציווי על המורד עכת"ד. - אמנם דבריו אינם מובנים דלמה לא שייך ציווי על המורד, והלא אדרבה רק על המורד שייך לומר לו שוב מדרכך הרעה וכמו שאמר הנביא שובה ישראל, ועוד דגם אחר שנתחרט שייך לומר דיש בחרטה זו קיום מצות עשה שאמרה תורה ושבת, ועוד דהרי חזינן דהסמ"ק חשיב זה למצות עשה, וע"כ דלא סבר הממנפ"ש. ונראה דהרמב"ם והסמ"ג סברי דהא דאמרה תורה ושבת, אינו בתורת מצוה, מטעם כי דושבת זה נאמרה בתורה אחרי רוב התלאות והצרות ר"ל, ואם אמרינן דכוונת התורה זה לקיום מצוה, א"כ אין מצוה זו שייך רק באופן שעברו עליו רוב צרות ותלאות ר"ל, ובלעדי זאת ליכא מצוה דתשובה, וזה לא יתכן מטעם כי כל מצות התורה באו באופן שכל דרכיה דרכי נועם, ולא באופן שימתין אדם לקיים מצוה אחר רוב עמל ותלאה ח"ו, דוגמא לזה הא דאיתא ביבמות ע"ח דאי לא כתב קרא וכיון שלא מצינו ציווי על תשובה באופן אחר, להכי סברי הרמב"ם וסמ"ג שזה לא נחשב למצות עשה. אמנם הא דאמרה תורה והתודו על עונם שזה מיירי באופן שמכיר החוטא את החטא מצד עצמו ובא בתשובה ובזה אמדה תורה שיאמר בפה מלא שמתחרט על מעשה העון שעשה - בזה אמרה תורה בציווי, זה הוי מצות עשה. וממילא יוצא מזה דהחרטה ועזיבת החטא אף על פי שזהו באמת עיקר התשובה כמו"ש הרמב"ם בפר"ב מהל' תשובה ה"ב וה"ג, אבל כיון שלא נאמרה זה בלשון ציווי אין זה מצוה דקיום עשה, אבל הוידוי בפה שנאמרה בתורה בציווי, זה הוי מ"ע. ושיטת הסמ"ק ע"כ דהכוונה ושבת הוא בכל אופן אעפז"י שכתבה תורה אחרי רוב תלאות, אבל הוא ענין בפני עצמו ג"כ אשר מחויב אדם להיות בתשובה. נמצא דלשיטת הרמב"ם והסמ"ג עיקר המצוה דתשובה היינו מלבד מה שמתחרט בלב בעינן וידוי שעל ידי הוידוי מקיים מצוה, ובלעדי הוידוי הוי רק חצי דבר, וליכא בזה קיום עשה, מטעם דהוי רק דברים שבלב, ולא אמרה תורה מצוה על מה שבלב, אבל בוידוי בשפתים זהו קיום המצוה. ובזה יש לפרש דברי הנביא הושע שאמר שובה ישראל, ואח"כ אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ד', והיינו דבתשובה גרידא דהיינו במחשבה ליכא עדיין כפרת עון רק רמז יש בזה כי נכשל בעון, וזהו כי מחליט במחשבה כי העון הוא בגדר מכשול מטעם שמתחרט על זה אבל עדיין אינו מכופר העון, ואמר אח"כ קחו עמכם דברים דהיינו הוידוי בשפתים, בזה אומרים כל תשא עון - מטעם כי זהו עיקרה של תשובה ויש בזה קיום העשה, וזהו שאמר הנביא אח"כ "וקח טוב" היינו שיש בזה קיום העשה, ומסיים ונשלמה פרים שפתינו" היינו כי השילום פרים העיקר בשפתינו דהיינו הוידוי בשפתים. ושיטת הסמ"ק דגם בתשובה גרידא איכא עשה ע"כ סבר דיש קיום עשה גם במחשבה. ובזה יש לומר גם כן דנפק"מ לדינא לענין מצוה דתשביתו שאמרה תורה גבי חמץ דלשיטת הרמב"ם והסמ"ג ליכא מצוה במחשבה ולא מהני ביטול בלב, ולשיטת הסמ"ק מהני גם ביטול בלב כיון דסבר דשייך מצות עשה גם על מחשבה, ועיין בספרנו שאילות משה סימן ח'. - ולפי המבואר תליא זה בפלוגתא דרבוותא כמוש"נ. והיינו דכיון דלשיטת הסמ"ק גם אם התשובה בלב יש קיום מצוה, יש ללמוד דמקיימין מצוה דתשביתו בהשבתה בלב, כיון דיש קיום מצוה גם על ידי מחשבה. שם הממונה אומר להן הצביעו וכו' במס' יומא אמרינן מסייע ליה לר' יצחק דאמר ר' יצחק אסור לימנות את ישראל אפילו לדבר מצוה וכו', יעו"ש. והקשה בספר באר שבע מדוע לא הביאו ראיה מדאמרה תורה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר וגו' ומזה נלמד דאסור למנות את ישראל כדפירש"י, ודוד המלך חטא בזה שמנה את ישראל כמבואר בברכות פרק הרואה יעו"ש. ונראה דיש הבדל בין למנות כל ישראל, למנין איזה חלק מישראל, והנה הא דאמרה תורה בפ' תשא זהו למנות כל ישראל, אבל הא דשאול המלך שרצה רק למנות לאנשי חיל המוכנים למלחמה זה לא ידענו שאסור לדבר מצוה מהא דתשא. - אמנם זה נלמד מהא דשאול המלך שנאמר ויפקדם