נזר הקודש - תמיד כט

והנה הרא"ש מפרש וז"ל, ורשות היה לו לשרוף את כסותו, ואין כאן משום בל תשחית דהפקר בי"ד הוי הפקר עכ"ל, מבואר מזה דע"כ סבר הרא"ש דאיכא איסור בל תשחית מדאורייתא גם בשארי דברים חוץ מאילנות שאמרה תורה בהדיא, מטעם דע"כ כוונת התורה שאסור להשחית שום דבר שראוי עדיין לתשמיש אדם. אמנם לפי"ז קשה דמה מהני הא דהפקר בי"ד הוי הפקר, וע"כ גם דבר שהוא הפקר אסור להשחית מן התורה, דע"כ לא הוי כוונת התורה בלא תשחית מטעם גזילה או מזיק ממון חבירו, דע"כ גם הבעלים בעצמם הוזהרו לבלי להשחית מה שראוי עדיין לתשמיש אדם, וא"כ מה מועיל הא דהפקר בי"ד, דע"כ גם דבר הפקר איתא באיסור בל תשחית, וצ"ע. אמנם נראה דכוונת הרא"ש הוא מטעם דהפקר בי"ד הוי הפקר, היינו שיש כח לבי"ד להפקיר ולהפקיע גם ממי שזוכה מהפקר, וא"כ ליכא בל תשחית כיון דיש כח לבי"ד להפקיר באופן שלא תהיה שום תועלת לשום אדם להשתמש בזה, דהיינו הפקעה מיד כל אדם וממילא ליכא בל תשחית כיון שאינו ראוי לתשמיש אדם, ואינו דומה לדבר של הפקר שיש זכות לכל אדם להיות זוכה בהפקר וישתמש בו וממילא איכא בל תשחית, משא"כ כשהבי"ד נוטלין זכות ההשתמשות מכל אדם, והרי זה כדבר שאין חפץ בו, והרי זה דבר המופקר מכל אדם, כן נראה בביאור דברי הרא"ש. והנה ע"ד הא דחובטו במקל אעפ"י שיש איסור לאו דפן יוסיף שהוא אזהרה שלא להכות בן ישראל, הנה הכא מותר מטעם זה בכדי לקיים המצוה דעבודה, והרי זה כמו שאמרו בכתובות פ"ו דמכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות עשה. והנה מביא הסוגיא הכא תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם אהוב את התוכחות וכו', ולכאורה מה זה סמיכות הכא. ונראה כי הא דחובטו במקל הוא בגדר תוכחה, והרי זה בכלל שאמרה תורה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא - היינו שאפילו אם התוכחה בהכאה אין זה חטא. ובזה יש לפרש הא דאיתא בערכין ט"ז ע"ב למ"ד עד הכאה היינו שהגדר תוכחה גם להכותו ואעפ"י שרש"י מפרש עד הכאה עד שיקצוף זה ויכה את המוכיח יעו"ש. אבל יש לפרש כמו שכתבנו דיש דין תוכחה גם להכותו, וזה מוכרח הכא מהסוגיא דהסמיכות הא דרבי להא דחובטו במקלו, והוא להורות שגם הכאה לקיים מצוה בכלל המצוה דתוכחה. ובזה אתי שפיר הא דחשיב רבי אהוב את התוכחות הכא ולא חשיב זה בפר"ב דאבות, והרא"ש מדייק בזה יעו"ש. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דתנא הכא אהוב את התוכחות משום דבא ללמדנו כי מותר להכות את האדם לקיים המצוה, ואין בזה משום פן יוסיף להכותו, משום דכדי לקיים מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו, וזהו בהמצוה דהוכח תוכיח שאמרה תורה. בדין עשה דתשובה כתב הסמ"ק מצוה נ"ג וז"ל, לשוב דכתיב (דברים ל') ושבת עד ד' א' ושמעת בקולו וכו' יעו"ש. מבואר דחשיב תשובה למצות עשה מהא דכתיב ושבת. אמנם הרמב"ם לא חשב תשובה למצות עשה, ולכאורה תמוה מדוע השמיט למצוה זו דתשובה למצות עשה. - והנה בספר המצות מצוה ע"ג כתב למצות עשה להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני ה' א' ולאמר אותם עם התשובה יעו"ש, מבואר דחשיב הוידוי למ"ע אבל לא התשובה שבלב גרידא. וכן כתב הרמב"ם בפר"א מהל' תשובה ה"א וז"ל, כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות וכו' שנאמר איש או אשה וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה יעו"ש, מבואר דסבר דעיקר המ"ע הוא הוידוי ולא התשובה שבלב גרידא. והנה ענין הוידוי מבואר בתו"כ פ' אחרי, ובספרי בפ' נשא, והנה גם הסמ"ג מצוה ט"ז סבר כהרמב"ם דהוידוי הוא מצות עשה ולא התשובה, אבל לפלא מדוע שבקו להא דאמרה תורה ושבת לומר שהוא מצוה לשוב בתשובה. והנה ענין התשובה הוא קבלה בלב בלא דברים והוידוי הוא בדברים לפרט החטא בעל פה. - ושי' הסמ"ק שהתשובה בלב היא מ"ע בלא וידוי דברים. והרמב"ם וסמ"ג סברי דהתשובה בלב בלא וידוי דברים אין זה כלום ועיקר המצוה הוא הוידוי דברים שבא אחרי הקבלה בלב, אבל קשה מדוע לא אמרינן דהתשובה בלב שמתחרט על מעשיו הרעים היא מצוה כיון דכתיב ושבת וכמו שסבר הסמ"ק, ומדוע לא כתבו הרמב"ם והסמ"ג מצוה דתשובה אף בלא וידוי דברים, ועי' במנח"ח מצוה שס"ד. והמבאר