נזר הקודש - תמיד כח

אמנם הר הבית קדושתו רק לשילוח הטמאים, וע"כ הא דבעי הש"ס שם בזבחים אם העזרה מתקדש עד ארעית דתהומא, היינו לענין הכשר מעשה עבודה, וכמו דבעי שם בשנעקרה אבן מהרצפה אם יכול לעמוד על ארעא ולעבוד עבודה. ובזה יש לפרש כוונת הרא"ש שמפרש בהמשנה תחת הבירה כתב וז"ל, בית המקדש ולא היה קדוש דבע"ק משולח חוץ לשתי מחנות עכ"ל, יעו"ש. ולכאורה הלא הוי ראיה לסתור, דהלא כיון דמשתלח בע"ק ע"כ הוא מטעם הקדושה. אבל נראה דכוונתו דבאמת אין הקדושה דהר הבית אלא לדין שילוח מן המחנה, וזהו רק למעלה, אבל הקרקע עד התהום אין לה קדושה, וממילא הולכים תחת הבירה מפני שהקרקע לא נתקדשה. ובזה ובזה יובן הא דאיתא בסוגיא לקמן מסייע ליה לר' יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות, ולכאורה מה זה סמיכות זה לזה, והמפרש מפרש הני תרי מילי שמעינהו מרביה דבי הדדי, יעו"ש. אבל לפי דברי הרא"ש אתי שפיר דכוונת הש"ס לומר דרק דין שילוח איכא בהר הבית, אבל אין בזה דין קדושת עזרה, והביאור הא דאמר מחילות לא נתקדשו, הכוונה דאין להמחילות של הר הבית קדושה, מפני שכל הר הבית כן הדין מלבד המחילות הפתוחות לעזרה שדין עזרה להם. וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"ג מבי"מ ה"ח וז"ל, הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה וכו' יעו"ש. וע"כ הטעם שאין בזה משום איסור כניסה בטומאת הגוף אלא רק איסור ל"ת שעבר על דין שילוח. ובזה יש ליישב הא דפסק הרמב"ם בפר"ג דמעשה הקרבנות הי"א, ואין סומך אלא טהור, ואם סמך הטמא סמך עכ"ל. והקשה הלח"מ שם ובפר"ד ממחוסרי כפרה והלא הש"ס דזבחים ל"ג פריך ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידיה ולסמוך, יעו"ש. אבל הרמב"ם דפסק ביאה במקצת לא שמה ביאה בפר"ג דביא"מ, וא"כ מדוע אינו סומך הטמא, וכתב דמשום זה סבר הרמב"ם דכשר סמיכה גם בטמא מדאורייתא, ורק מדרבנן אמרינן דטמא לא יסמוך עכת"ד. אמנם קשה כיון דסבר הרמב"ם דבעינן סמיכה בעזרה ואם סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך מבפנים כמבואר זה בפר"ג ממעה"ק הי"א, ואם כן היאך סומך הטמא כיון שאסור לכנס בפנים, ורק יצוייר שמכניס ידיו מבפנים וכמו שהדין במצורע, וכמו שכתב בפר"ד ממחוסרי כפרה ה"ד, וא"כ קשה מדוע לא כתב הכא ואם סמך הטמא באופן שהכניס ידי', ודוחק לומר דמיירי שנכנס הטמא בפנים. והנה קשה עוד להרמב"ם דבעינן סמיכה בעזרה דוקא, וקשה מסוגיא דבזבחים שם דברייתא ערוכה דלמאן דסבר ביאה במקצת שמה ביאה מביאין האשם במחנה לויה וסומך, ומבואר כן בסוגיא, הרי חזינן דהוי סמיכה מעליא גם במחנה לויה ששם עומד המצורע, וע"כ צריך לומר דכיון דאסור לכנס לעזרה, כשר גם במחנה לויה. ובזה שונה מצורע משארי טמאין והיינו דמצורע מותר לכנס למחנה לויה, אבל שארי טמאים דטעונים שילוח גם שם אינו יכול לכנס לא מטעם איסור טומאה אלא מטעם דטעון שילוח, וממילא לא יצוייר שיהיה מכניס ידיו לעזרה משום דטעון שילוח ועובר בל"ת, ולהכי כתב דטמא לא יסמוך. ומה שכתב ואם סמך הטמא סמך, והיינו דהוי סמיכה מעליא, הכוונה שהסמיכה באה גם בטומאה ורק משום איסור כניסה יש בזה, ויצוייר באופן דליכא איסור כניסה והיינו שהיה עומד חוץ למחנה לויה ומעייל ידיה לפנים, וביאה במקצת לא שמה ביאה, ואינו עובר משום שילוח, ולא בעינן סמיכה בעזרה כיון שאסור ליכנס שם, ומטעם זה לא כתב הרמב"ם שעבר הטמא וסמך, ומשמע שסמך בלא איסור. דף כ"ח, חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף כסותו, והנה בהא דחובטו במקל אעפ"י דאיכא לאו דפן יוסיף דאסור להכות בן ישראל, אמנם למיגדר מילתא מותר כדאיתא בסנהדרין מ"ו דמכין ועונשין שלא מן הדין למיגדר מילתא, וכן איתא ברמב"ם פרק כ"ד מסנהדרין הי"ד. - אבל הא דשורפין את כסותו הלא איכא איסור בל תשחית. ואפשר לומר דמזה הוי ראיה לשיטת הרמב"ם בפר"ו ממלכים דרק קוצץ אילן לוקה משום בל תשחית, אבל במשחית שארי מילי אינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם, יעו"ש. ואתי שפיר הכא דהא דשורפין את כסותו כיון שהוא רק איסור בל תשחית מדרבנן, הנה הכא לא העמידו דבריהם בכדי לזרז את הכהנים והלוים שישמרו ויעמדו לעבודה.