נזר הקודש - תמיד כו

הכוונה שיש בזה ענין לבוש המביא חימום, הנה כמו כן גבי חושן ואפוד כיון דהתורה קוראה לזה לבוש ע"כ היה נעשה באופן שהוא רך ומביא חימום, ולהכי אעפ"י שהוא כפול בחוטין יותר מאבנט אבל שאני אבנט שהתורה אינה קוראת אותו לבוש מדלא כתיב ילבש רק כתיב "יחגור". והנה הרא"ש מפרש דכל עיקר הא דשרי קשין גבי כלאים הוא להצעה אבל בלבישה והעלאה אסור יעו"ש, ומשמע שאסור מן התורה, ובזה מיישב סוגיא דערכין, וכן ראיתי בהמאירי לביצה מביא בשם ר' יעקב דכי אמרינן היכא דקשים מותרים דוקא בהצעה תחתיו שאינה אף ברכים אלא מדרבנן, אבל לבישתן אסורים מן התורה יעו"ש. - אבל אכתי קשה דכיון דהכוונה לבישה האמור בתורה הוא דרך חימום, וכן כתב הרמב"ם בפר"י מכלאים דעיקר האיסור בכלאים אם הוא דרך חימום, וכן כוונת רש"י דקשין שריא מפני שאאנו מחמם. וא"כ מדוע אסור מן התורה קשים בלבישה ובהעלאה. ונראה דסברי הני ראשונים דכוונת התורה בלבישה היינו הנאת לבישה, ולא בעינן דוקא הנאת חימום, אלא גם אם יש הנאה מרובה גם בלא חימום, אבל ההנאה באה מכח לבישה אסור בכלאי בגדים. והנה האבנט שהוא בא לכהנים בלבישה של כבוד ולתפארת כדכתיב בקרא דהבגדי כהונה לכבוד ולתפארת, נמצא דהלבישה מביאה לידי הנאה מרובה כזו יש בזה איסור כלאים מדאורייתא. ואפשר לומר שזהו גם כוונת הראב"ד שכתב וז"ל, ונ"ל דבגדי כהונה אע"ג דקשין הם יש הנאה בלבישתן, מיהו אין הנאתן מרובה הלכך לא גזרו בהצעה תחתיהן כמו שגזרו בכלאים אחרים שהנאתן מצויה ותשמישן מרובה וכו' יעו"ש. ונראה כוונתו דיש הנאה בבגדי כהונה בלבישה, ומה שכתב שאין הנאתו מרובה, הכוונה שאין בזה הנאה של חימום, אבל יש בזה הנאה של לבישה, וזה דמי לאיסור כלאים שאסרה תורה, ולא גזרינן בהצעה תחתיו, הוא מפני שאין בזה הנאה של חימום, ואינו דומה לשארי כלאים, וגם הוי מילתא דלא שכיחא לא גזרו בזה רבנן, והיינו מפני שרובא דעלמא מציעין תחתיהן באופן שמביא חימום גם כן. זה נראה בביאור דברי הראשונים, ובזה מיושב גם שיטת רש"י שמפרש דקשין שריא מפני שאינו מביא לידי חימום, אבל כוונת רש"י דזהו בכלאים דעלמא - מה שאין כן בכלאים דבגדי כהונה דסגי בהנאה דלבישה גרידא. ותצא מזה חדתא דבאופן דהבגד נעשה ללבישה והוא בגד של כבוד יש בו משום איסור כלאים אפילו אם הוא קשה, ורק להציע תחתיו מותר מפני שאין זה לבישה, וגם מדרבנן מותר משום דבזה לא גזרו רבנן. וע"כ שזהו עיקר גם כן שיטת הרמב"ם מדמתיר בקשין משום כלאים ומ"מ כתב דבאבנט של הכהנים איכא איסור כלאים מן התורה ומטעם זה אסר להניח האבנט עם הבגדי כהונה אעפ"י שכתב דמותר ליהנות מבגדי כהונה אף שלא בשעת העבודה, אבל כל זה בתנאי שיסיר ממנו האבנט מפני שהוא כלאים. והא דאסר להניח הבגדי כהונה גם מלבד האבנט תחת ראשו, וכתב כנגד ראשיהן, כתבנו לעיל שיטתו בזה. והנה ראיתי אח"כ בספר חק נתן שכתב לתרץ דיש הבדל בין יום ללילה, והיינו דשיטת הרמב"ם דבגדי כהונה מותר ליהנות ביום שהוא שעת עבודה עכת"ד, יעו"ש - וקשה לי הלא גם בלילה איכא עבודה דהיינו הקרבת אברים ופדרים, ולהפך בצינורא על המזבח. אמנם עיקר חידושו מבואר בראב"ד בשם יש אומרים דוקא ביום שהוא הזמן עבודה, אבל בלילה אפילו בלבישה לא, אבל הצעה מותר, וכתב הראב"ד ולא נהירא אפילו בלילה איכא איברים ופדרים, ועוד הא תנן לא היו ישנים בבגדי קודש אלא פושטין אותן וכו' אלמא עד זמן שינה היו לובשין אותן יעו"ש, וב"ה שכיוונתי לדברי הראב"ד. והנה אף שיש ליישב שיטת היש אומרים דהכוונה שלא בשעת עבודה היינו בגמר עבודת הלילה גם כן ולאחר הגמר עבודה שבא זמן השינה ובאה העת להפשיט הבגדים וכוונתם לילה, לאחר גמר עבודת לילה ג"כ, ואז מחויבים הכהנים להפשיט את הבגדי כהונה מעליהם, וכשהגיע זמן זה לא ניתנו ליהנות מתן, אבל ע"כ הראב"ד לא ניחא ליה בזה. ובזה שכתבנו לעיל יש ליישב הא דאיתא בברכות ל"א רבי אלעזר אומר שמואל מורה הלכה בפני רבו הוה חזא דקא מהדרי בתר כהן וכו' ודרש