נזר הקודש - תמיד כה

לגמרי, ומטעם זה מותר ללבוש הציץ גם שלא בשעת עבודה. ואדרבה להרמב"ם תקשה דכיון דבאופן דמכוון ממש אסור, וא"כ היאך מותר ללבוש הציץ, וע"כ דסבר כשיטת הר"ת דשאני ציץ דמותר גם שלא בשעת עבודה. ולפי מה שפירשנו מיושב גם מה שהקשה הבאר שבע דרב סבר דבגדי כהונה אסור ליהנות ותקשה מהך ברייתא יעו"ש, ולפי מה שפירשנו אתי שפיר דכיון דזה תליא בפלוגתא דתנאי וכמוש"נ. ע"ב גמ', הניחא למ"ד אבנט של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אלא למ"ד אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט, דהיינו דהוי כלאים. - וקשה כיון דפלוגתא דתנאי היא כדאיתא ביומא י"ב א"כ שפיר איכא לפרש מתניתין דסברה כהאי תנא דאבנטו של כהן הדיוט לא הוי של כלאים, אמנם כן הקשו התוס' ביומא ס"ט ותירצו דכיון דסתם משנה היא בעי לאוקמיה אליבא דכו"ע, אבל קשה דהלא מצינו בזה הרבה פעמים בש"ס דמוקים דהאי תנא סבר כהאי תנא. אמנם נראה לפי מה דאיתא שם ביומא דרבי סבר דאבנטו של כהן הדיוט זהו אבנטו של כהן גדול, ואם כן רבי דסתם המשנה דוחק לומר דסתים כאידך תנא והוא לא סבר לה, ולהכי פריך הש"ס אלא למ"ד וכו' והיינו כיון דהיינו הוא אותו מ"ד עצמו - והיינו רבי. גמ' וכי תימא כלאים בעליה ולבישה הוא דאסור, אבל מימך תותיה שפיר דמי, והתניא וכו' אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תוכרך נימא על בשרו, והיינו דיש לחוש שמא תוכרך נימא של האבנט על בשרו ואיכא משום העלאה ומשום לבישה, כמו שפירש"י בביצה י"ד ע"ב. וע"כ צריך לומר דיש בזה דרך חימום גם כן דבלאו הכי ליכא איסור כלאים כמבואר ברמב"ם פר"י מכלאים. גמ' וכי תימא דמפסיק ליה ביני וביני והאמר וכו' אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן, והנה מבואר שם בביצה הטעם משום שנאמר לא יעלה עליך יעו"ש, וע"כ הביאור דבשינה שפיר יצוייר דמעלה מהתחתון להיות למעלה וכן פירש הר"ן שם, ומזה תמה מדוע מאי איריא דהתנא דברייתא דחייש לשמא תוכרך נימא אפילו בשליכא הפסק בינו להכלאים, והלא איכא חששא גם בהפסק ביניהם שהוא חשש דהעלאה. ומתרץ דברייתא מיירי אפילו בהבגדים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה, מ"מ אסור משום שמא תוכרך נימא על בשרו באופן דליכא הפסק ביניהם עכת"ד יעו"ש. והקשה בבאר שבע דלפי"ז קשה בהא דפריך שם הש"ס כלאים למאי חזי, ומשני בקשין דליכא משום כלאים, ומדוע לא משני כשאינן עשויין להעלאה אלא להצעה, ובאופן דמפסיק מידי שרי, ומסיים בצ"ע. אמנם הר"ן בעצמו כתב שם וז"ל, ומיהו כי משני ליה בקשין הה"ד דהוי מצי לשנויי בשאין עשויין להעלאה, אלא דהא לא איצטרכא ליה דמתניתין היא בפרק בתרא דכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים. שם, רב אשי אמר בגדי כהונה קשין הם, והמפרש פירש ואין מחממין ואנן בעינן העלאה דומיא דלבישה דאית בהו הנאה, וכן פירש"י ביומא ס"ט ובביצה י"ד והקשו בתוס' ביצה דלפי"ז לא יצוייר כלאים בבגדי כהונה, וקשה מסוגיא דערכין דאיתא שם כהנים איצטריכא ליה סד"א כיון דאשתרי כלאים גבייהו, והלא עיקר כלאים הוא האבנט, והאבנט קשה מפני שהיה כפול ששה, ואם כן ליכא איסור כלאים לגבייהו. - ותירצו בתוס' דדוקא להציע תחתיהן דהואיל דברכים ליכא אלא איסור דרבנן בקשין לא גזור יעו"ש, ביאור הדברים, דבקשין מותר בהצעה מפני שאינו מחמם, וגם אינו נוח לישן עליו להכי לא גזרו, משא"כ רכים אעפ"י שאינו בהעלאה מכל מקום גזרו מפני שנוח לישן עליהם. - אבל לפי"ז משמע דבקשין אפילו דרך לבישה אסור רק מדרבנן כיון שעכ"פ ליתא בחימום ואין בזה משום כלאים וקשה מסוגיא דערכין. והנה הרז"ה שם בביצה מפרש דהסוגיא דערכין הכוונה על כלאים דכהן גדול בחושן ואפוד והיו בהן כלאים והיו דכין ולא קשין לפי שהיו עשויין ללבישה, יעו"ש. אבל הראב"ד כתב דאדרבה החושן ואפוד קשין הם ביותר מפני שחוטן כפול יותר מהאבנט יעו"ש, וגם מה שכתב הרז"ה דשאני חשן ואפוד שהן עשוים ללבישה אינו מובן. דהרי גם האבנט נעשה ללבישה, ועוד וכי מפני שנעשה ללבישה הוי רך כיון שבעצמותו הוא קשה מפני כפילות החוטין. אמנם נראה לבאר כוונתו דשאני חושן ואפוד דהתורה קוראה לזה מלבוש, וע"כ היה נעשה באופן שהוא לבוש כמו גבי כלאים דמדכתיב בלשון הלבשה