נזר הקודש - תמיד כד

ואיבעית אימא באותן שאין בהם כלאים אתי שפיר הא דקתני תחת ראשיהן וזהו כלשון המשנה, והרי חזינן דגם שלא בדרך לבישה מותר, וגם מהא דפריך הש"ס על לשון המשנה דתנן תחת ראשיהן שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, ולא פריך והא הוי שלא בדרך לבישה. - והנה מכל זה חזינן דלא סבר הש"ס האי חילוקא, וא"כ הרמב"ם דכותב להדיא דהכוונה בגדי כהונה לבד מהאבנט שהוא כלאים, א"כ בהני בגדים דליתא בהו משום כלאים אמאי כתב שמניחין כנגד ראשיהן, שהוא היפך מלשון המשנה. ועוד שסותר את דבריו ממה שכתב בפיה"מ והוא שכתוב בפיה"מ וז"ל, ומה שאמר בבגדי כהונה מניחין אותן תחת ראשיהן רצה לומר כנגד ראשיהן וכן ביאר הגמ' שאינם יכולים להניחם תחתיהן לפי שבגדי כהונה יש בהם שעטנז אינו מותר ליהנות בהם אלא בשעת עבודה בלבד, ובגדי כהן הדיוט יש בהם שעטנז ר"ל האבנט עכ"ל. הרי כתב בהדיא דכל עיקר האיסור הוא משום האבנט, ומטעם זה כתב שם בהלכה דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם באופן שמסיר האבנט, ואם כן לאחר שהסיר ממנו האבנט הרי מותר גם ליהנות מהם ולהניחן תחת ראשיהן כמו שמבואר בסוגיא, ותמוה טובא מדוע כתב שצריכין להניחן כנגד ראשיהן דהיינו הבגדים חוץ מן האבנט, וזה תמוה טובא - לפי מה שכתב הרמב"ם בפיה"מ וצע"ג. ונראה לפי מה דאמר רב בקדושין נ"ד אמר רב חזרנו על כל צדדין של ר' מאיר ולא מצינו הקדש בשוגג אין מתחלל במזיד מתחלל ומשנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ופירש"י שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר העבודה כהרף עין, יעו"ש. ולכאורה קשה הא ע"כ הרי זה אינו מתכוון, ודבר שאינו מתכוון מותר, וגם פס"ר לא שייך בדבר שאי אפשר והרי זה כהא דפסחים כ"ה לא אפשר ולא קא מכוין שמותר, וע"כ צריך לומר דחשו גם לאפשר ולא קא מכוון, ותליא בפלוגתא דר' יהודה ורבי שמעון, דלרבי יהודה אסור, ולר"ש מותר. והנה רב סבר כר' יהודה דדבר שאינו מתכוון אסור כדאיתא בכתובות ו' ע"א, ולפי"ז כיון דחשו לאפשר ולא קא מכוון דאסור, להכי הוי תנאי בי"ד גם על זה, והתירו לבגדי כהונה ליהנות בהן. - אמנם למ"ד דבר שאינו מתכוון מותר ולפי"ז באפשר ולא קא מכוון לא צריכין לתנאי בי"ד להתיר הנאה וממילא תליא בזה דרק אם היו מלובשין בבגדי כהונה ואפשר לפושטו, אבל לא קא מכוון ליהנות בהן מותר אבל לאחר שהפשיטן לבגדי כהונה אסורין ללובשן משום דזה הוי מכוון ממש, וזה אסור. ובזה אתי שפיר שיטת הרמב"ם והיינו דהרמב"ם מפרש דהסוגיא הכא סברה דאינו מכוון לאיסור גם כן אסור, וממילא אפשר ולא מכוון גם כן אסור, ומטעם זה ע"כ הוי התנאי בי"ד להתיר לגמרי - דאין לומר דרק באינו מכוון מותר דליתא דכיון דגם זה שצריכין לתנאי בי"ד להתיר ממילא לגמרי מותר ואפילו לאחר שהפשיטו מותרין ללבוש הבגדי כהונה להנאתן גם כן, וממילא לאחר שפשטו מהם הבגדי כהונה כמו הכא שהולכים להיות ישנים מותרין להניח הבגדי כהונה ג"כ תחת ראשיהן. - אמנם הרמב"ם דסובר דבר שאינו מתכוון מותר ממילא אפשר ולא קא מכוון גם כן מותר, ממילא בשביל סברא זו דלא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריך לתנאי בי"ד להתיר הנאה לבגדי כהונה - וממילא מותרין ליהנות בהן רק טרם שהפשיטו. והרי זה בגדר אפשר ולא בהן רק טרם שהפשיטו. מטעם דהרי זה בגדר אפשר ולא מכוון. אמנם לאחר שהפשיט הבגדי כהונה אסורין ללובשן מטעם דהרי זה בגדר מכוון ממש, ולהכי כתב הרמב"ם כנגד ראשיהן. וע"כ הא דכתב הרמב"ם בפיה"מ דמותר להניחן תחת ראשיהן מלבד האבנט, זהו שמפרש המשנה לפי הסוגיא דהכא דע"כ אזלא לשיטה זו דאפשר ולא מכוון אסור, אבל לדינא כיון דסבר אפשר ולא מכון מותר, ממילא באופן שמכוון בהדיא כגון להניחן תחת מראשותיו אסור, ולהכי כתב כנגד ראשיהן. אעפ"י שפוסק דבגדי כהונה מותר ליהנות, וכמוש"נ. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' בקדושין ס"ו ד"ה הקם להם בציץ, פירש בקונטרס ואע"ג דלאו שעת עבודה היא, הא אמרינן לעיל דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, וקשה דאדרבה משמע מהתם דמיד שהיו יכולין להפשיטן שהיו זקוקין להפשיטן מדקאמר לא ניתנה תורה למלאכי השרת משמע דשלא לצורך אסור יעו"ש. - אבל אפשר לומר כמו שכתבנו דשיטת רש"י דלרב לשיטתו דסבר אפשר ולא קא מכוון אסור, ממילא היתה תנאי בי"ד להתיר הנאה