נזר הקודש - תמיד יז

לא שבקי רבנן ועבדי כר' יוסי דיחידאה הוא, ועוד דאיכא סתם משנה דתמיד כוותייהו. ונראה לפי דברי הסמ"ג שמפרש טעם המשנה זהו כבודו מפני ששנינו בפר"ג דיומא כל המסך רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים מפני שמצוה לשפשף, עכ"ל. - וע"כ כוונת הסמ"ג שלא פי' המשנה שהוא לכבודו של בעל קרי, וזהו מדלא מחלק התנא בין ילד וזקן לבין בריא וחלש, להכי מפרש המשנה זהו כבודו השייך לכל אדם, וא"כ אתי שפיר המשנה גם לר' יוסי. - ואפשר לומר כי גם הרמב"ם מפרש כן המשנה, וממילא אין זה נגד הכלל דהלכה כסתם משנה, ואמוראי בחולין פירשו גם כן אליבא דר' יוסי בכדי שלא תקשה דהסתם משנה דתמיד שלא כוותיה, ולהכי פוסק כן הרמב"ם. עוד נראה דהנה יש להבין סברת חכמים דר' יוסי, הלא רבי יוסי קאמר שפיר דבזקן וחלש ע"כ נשאר מעט קרי, ויוצא אח"כ עם המי רגלים, לכן נראה דזה תליא בפלוגתא אם בעינן שיעור להיות נטמא בטומאת קרי היוצא מן הגוף, ופליגי בזה תנאי כמבואר בנדה מ"ב, רבי נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך כחתימת פי האמה, ולא הודו לו וכו' וכן איתא בנדה כ"ב פלוגתא גם בקרי, ועי' רמב"ם בפר"ה מאבות הטומאה ה"א שכתב ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתום פי האמה, ומבאר מרן כוונתו דלא צריך שיעור חתימת פי האמה אלא היינו לומר שיגע בפי האמה, ובזה מדייק שכתב עד שתצא ויחתום ממנו פי האמה, ולא כתב כדי חתימת פי אמה, יעו"ש. בזה פליגי חכמים עם ר"י, והיינו דחכמים סברי דבעינן שיעור כדי חתימת פי האמה כר' נתן משום ר' ישמעאל, וממילא בזקן וחלש אעפ"י שנשאר מעט מהקרי ואח"כ בהטלת מי רגלים תצא המעט עם המי רגלים, אבל אין בהמעט הזה שיעור זה כחתימת פי האמה, ור' יוסי סבר דלא בעינן שיעור, להכי סבר דבזקן וחלש בעינן הטלת מים קודם טבילה, וכיון שסבר הרמב"ם דלא בעינן שיעור אלא נגיעה גם כן מטמא אם נגע בפי האמה להכי שפיר פוסק כר' יוסי וכמוש"נ. וממילא סתם משנה דהכא דמיירי בבעל קרי ולא בסתם אדם אתי שפיר טפי לפרש כפירושו של המפרש דמיירי בבעל קרי וכמו שפירש הרא"ש כן, ומדתנא סתם ע"כ גם כן בכדי למימר דהמשנה כוללת גם זקן וחלש, וזהו כשיטת רבי יוסי וחכמים שלא הודו לו לר' נתן ואדרבה ממשנה זו יש הוכחה לפסוק דבעל קרי מטמא במשהו גם בנגיעה גרידא, ואתי שפיר פסק הרמב"ם. עוד נראה בזה לפי מה שכתב הרמ"א ביו"ד סימן קצ"ח סעיף מ'"ג בשם הראב"ן שהאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה יעו"ש, והנה הראב"ן מביא מקור לזה מנדה מ"ג, בהא דזבה שנעקרו מימי רגליה וכו', ותמוה דשם עיקר הבעי' לענין טהרות, וכבר הקשו בזה שם בהגהות, עי' בב"ח ובביאורי הגר"א ז"ל. - ונראה דבאופן שנעקרו מימי רגליה חסר בזה ראוי לביאת מים מפני שהמימי רגליה ממלאים אותו מקום, והוי כסתום עם המי רגלים, וממילא אין מימי הטבילה מטהרים מפני שחסר בזה לביאת מים, והא דמביא ראיה מהא דזבה שנעקרו מימי רגליה זהו מפני שחזינן דהמי רגלים אף על פי שמחוברים למימי המקוה אינם מטהרים מכח השקה כשארי מים פסולים הנטהרים בהשקה, משום דאם מהני השקה למי רגלים אין להסתפק גם לענין טהרות, וכיון דחזינן דלא מהני השקה למי רגלים, א"כ הוי המי רגלים סתימה שלא יכנסו מימי המקוה לאותו מקום, וא"כ חסרה לזה הכשר הטבילה. והנה כמו כן בבעל קרי שלא יצא לגמרי בזקן ובחלש וא"כ נסתם פי האמה בהקרי, ואם כן חסר לזה ביאת מים של טהרה והשקה פשיטא דלא מהני לקרי, וזהו ע"כ שיטת רבי יוסי לפי פירושם של אמוראי, וזהו טעם משנתנו הטעונים הטלת מי דגילם קודם הטבילה, והנה לכאורה זה תליא אם אותו מקום הוי בית הסתרים דבעינן ראוי לביאת מים והנה באותו מקום באשה פליגי בזה בנדה מ"ב וקיי"ל דבית הסתרים הוי, אבל באיש אפשר לומר דאותו מקום בלוע הוי, ולא בעינן ראוי לביאת מים וגם אפשר לומר לאידך גיסא דרק באשה באותו מקום שייך לומר דהוי בלוע מפני שהפרוזדור שהוא הדפנות של אותו מקום משויהו לבלוע, מה שאין כן באיש שטיפת הזרע סותם את פי האמה. הרי זה כגלוי, ולכו"ע בעינן ראוי לביאת מים, או אפשר שפליגי בזה רבנן ורבי יוסי, וצ"ע. שם במשנה, ירד וטבל, והקשה המפרש מהא דתנן במגילה כ' שאין טובלין אלא ביום, ומתרץ