נזר הקודש - תמיד טז

רב חסדא אי הכי אפילו בשבת נמי, אלא אמר רב חסדא קרא כי אתא למישרי אברים ופדרים הוא דאתא והכהנים זריזים הם ע"כ הסוגיא . מבואר להדיא דבשבת אסור מטעם הבערה, ורק התירו סמוך לחשיכה מפני זריזותא דכהנים. ובפסקי תוספת כתוב וז"ל, הכהנים הלכו אפילו בעזרת בית המוקד מבעירים אש בשבת עכ"ל. ביאור הדברים, דכיון דהכהנים הולכים שם להתחמם וזהו צורך עבודה, לכן מבעירים גם בשבת, ותמוה טובא מסוגיא דשבת שמבואר להדיא דבשבת אסור להבעיר ומשמע אף לצורך עבודה. ועוד יותר פלא שכן כתבו התוס' ביומא ט"ו ע"ב ד"ה ואחת לשכת בית המוקד, כתבו וז"ל, אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד, משמע דלפי שהיא צורך המזבח יכול להבעיר בשבת יעו"ש. ודוחק לומר שכתבו כן לדברי רב הונא. וראיתי בגיוה"ש למרן שם בשבת שמציין להתוס' יומא יעו"ש, וע"כ כוונתו לקושיא זו. ונראה לבאר בהסוגיא דפריך מנה"מ דלכאורה מה שייך לומר מנה"מ, דלענין גזירה לא שייך מנה"מ. - והיינו דכיון דתנן דלא התירו רק עם חשיכה לא שייך בזה לימוד מקרא, וע"כ הביאור דאם מותר מן התורה בשבת ורק איסור דרבנן איכא לכן בסמוך לחשיכה בזה יש לומר דבמקדש לא גזרו כמו דאמרינן בעלמא אין שבות במקדש, אבל אם אסור מן התורה בשבת עצמו שפיר יש לאסור בסמוך לחשיכה ג"כ, ועל זה אמר רב הונא דמן התורה גם בשבת מותר אם השעה צריכה לכך, וסבר ע"כ דזה הוי רק בגדר דחויה כיון שאינו בעצם העבודה, ומטעם זה לא חש רב הונא להא דמתקיף רב חסדא, וע"כ רב הונא ורב חסדא פליגי בזה אם מותר להבעיר אש בבית המוקד בשבת מן התורה, ורק יש להבין במאי פליגי. ונראה דפליגי במלאכה שאינה צריכה לגופה, והיינו דהכא חימום הכהנים שהוא לצורך העבודה, דבלעדי עבודה לא היו מתחממים כלל, נמצא דלהבעיר האש אינו לצורך עצמן, והוי לפי"ז מלאכה שאינה צריכה לגופה, ורב הונא סבר כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ולא הוי אלא איסור דרבנן גם בשבת עצמו להכי מותר להאחז האור עם חשיכה, אבל רב חסדא סבר כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ובשבת גופה יש איסור דאורייתא, והא דהתירו בסמוך לחשיכה ולא גזרו הוא מפני שכהנים זריזין הן. ולפי''ז לדידן דק"ל כר"ש במלאכה שא"צ לגופה מותר להבעיר גם בשבת כשהשעה צריכה לזה לצורך עבודה, וזהו סברת התוס' שם ביומא, וזהו גם שיטת הפסקי תוספת הכא והיינו כיון דקיי"ל לדינא דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, והרמב"ם בפר"ג דשבת מביא רק דין המשנה דמאחיזין האור בבית המוקד שכתב וז"ל, בד"א בגבולין, אבל במקדש מאחיזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשיכה ואין חוששין שמא יחתה בגחלים שהכהנים זריזין הן עכ"ל. ומבואר ע"כ דסבר דבשבת אסור והיינו דשיטת הרמב"ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב כמו שכתב בפר"א דשבת ה"ו, להכי בשבת עצמו אסור מן התורה, אבל שיטת התוס' להלכה כר"ש כמו שכתבו בכמה דוכתי. דף כ"ו במשנה, במסיבה ההולכת תחת הבירה, המפרש מביא ר"י בר שמעון זצ"ל, בכל מדות מוכיח שהמסיבה הוא עמוד של בנין שעולין ויורדין בו על ידי גלגול. - והביאור בזה שהיה מגלגל מעצמו על ידי איזה מכונה שהיו מכינין לו מער"ש. שם ובית הכסא של כבוד היתה וזה היה כבודו. נראה דנקרא כבוד מפני שיש בזה כבוד הבריות כמובן, והרא"ש בפירושו כתב מפני שבעל קרי צריך להטיל מים קודם הטבילה בכדי שלא להצריך טבילה אחרת לאחר הטלת מים כדתנן במס' מקואות יעו"ש, והובא משנה זו בחולין כ"ד. - אבל שם מבואר דרק בחולה וזקן כן הדין אבל בילד ובבריא לא נצרך לזה וכן איתא ברמב"ם, ובמשנה הכא סתמא תנן, ומשמע שכן הוא בכל אדם, וע"כ משום דבמשנה דמקואות פליגי בזה רבי יוסי ורבנן, ורבנן לא מחלקי בין בריא לחולה ולזקן, וסתם משנה דהכא הוי אליבא דרבנן ולא אליבא דר' יוסי. והנה לפי הכלל דהלכה כסתם משנה, וא"כ היה להרמב"ם לפסוק כסתם משנה דתמיד. ונראה דזה הוקשה למרן, והוא דכתב שם כר' יוסי ופסק כמותו משום דבסוף פר"ק דחולין מפרשי אמוראי למילתיה, יעו"ש. אבל קשה גם להני אמוראי מדוע לא בחרו כרבנן משום דהלכה כסתם משנה, ועוד מה ראיה היא זו דמדפירשו לדברי ר' יוסי דסברי כר' יוסי, אלא גם אם אין הלכה כר' יוסי נכון לבאר דבריו, אבל לדינא אפשר דגם אמוראי