נזר הקודש - תמיד יב

במקל ושורף בגדיו, וכן כתב החק נתן בשם פסקי תוספות. והביאור בזה דשינה בזמן קבוע ותו לא, נקרא שמירה מעליא, והיינו דעיקר הדבר שלא יסיח דעתו, ובשינת הקבוע לזמן לא הוי יותר משינת עראי, והרא"ש כתב בפר"ג דברכות סימן כ"ח בשם הרבינו יונה דזה לא הוי היסח הדעת, וא"כ גם באופן זה יש מצוה דשמירת הבית. אמנם לפי מה שכתב הרמב"ם בספר המצות מצוה ס"ז משמע שהשומרים מחויבים להיות ניעור כל הלילה. וזהו שכתב שם וז"ל, שהזהירנו מהתעצל בשמירת המקדש ומלכת סביבו תמיד כל הלילה, יעו"ש. הרי מבואר דסבר דהשמירה היא ללכת סביבו תמיד כל הלילה ואם הוא ישן איזה זמן א"כ הרי חסרה השמירה דללכת סביבו כל הלילה. וכן משמע מהפיה"מ שכתב וז"ל, ודע שאלו השומרים ששומרים המקדש על פי המשמרות אינו מחמת פחד, אבל זה דרך גדולה לבית לכבוד ויקר, וכן כתב בריש פר"ח מבית הבחירה, יעו"ש. וא"כ מה זה כבוד ויקר אם היו ישנים שם. ונראה בזה דע"כ הני שלשה כהנים בשלשה מקומות היו נעורים כל הלילה, אבל היו עוד כהנים שהיו שומרים דהרי לא אמרה תורה דרק שלשה יהיו ובכל חדר אסור להוסיף עוד כהנים, ובטח היו שם עוד כהנים והיו מחלקים ביניהם בזמנים לכל משמר, ומי שהוא ניעור במשמר ראשון היה ישן במשמר השני וכמו כן היו מתחלפים, וביותר לשיטת הרמב"ם דהפרחי כהונה היו בשמירה ולמחר ביום היו עסוקים בעבודה ואם יהיו נעורים כל הלילה אינם יכולים לעבוד עבודה בשלימות. - ובאופן זה מיושב הכל מפני שסו"ס היתה השמירה בכהנים נעורים מפני שהיו מתחלפים במשמרות של הלילה, ובזה כתב הרמב"ם דאלו השומרים שהיו ישנים הכוונה שהיו ישנים בזמנם הקבוע להם דהשומרים במשמר של הלילה לא היו ישנים בבגדי כהונה. ובזה מיושב כל מה שהאריך המל"מ שם בביאור הענין. והנה. משמע דבשעת השמירה דהיינו בשעה שהיו נעורים היו לבושים בבגדי כהונה. - וראיה לזה מדאמרה והזר לא יקרב לזה, והכהנים בלא בגדי כהונה דינם כזר, כמו שאמרו בשעה שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם כדאיתא בסנהדרין פ"ג, ואם גם חסר בגד אחד כמו זר נחשב. - ולפי"ז קשה לשיטת הרמב"ם דכתב בספר"י דכלאים דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה יעו"ש. וא"כ קשה הכא בשמירה דכל הלילה שהיא שלא בשעת עבודה היאך הותרו בבגד כלאים. - ואפשר דכיון דשמירה היא מצות עשה ואתי עשה דשמירה ודוחה לל"ת דכלאים. ולכאורה קשה נילף מזה דעשה דוחה ל"ת. - ויש לומר דשאני הכא דאיכא גם ל"ת כמו שכתב הרמב"ם בפר"ח מבית הבחירה ה"א שמירת המקדש מצות עשה, ושם בה"ג כתב ואם בטלו שמירה עברו בל"ת. וא"כ עשה ול"ת והם דוחין לל"ת דכלאים. - אמנם כשבאים לישן דליכא עשה דשמירה, מחויב לפשוט את הבגדי כהונה, ואעפ"י שסגי בפשיטת האבנט לחודיא ובגדי כהונה מותר ליהנות בהם, אבל ע"כ דוקא בדרך לבישה שהוא בדרך כבוד דהרי אמרה תורה בבגדי כהונה לכבוד ולתפארת וכן מבואר במרן יעו"ש. והנה יוצא מזה דהא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן דזהו רק באופן שהוא דרך לבישה שהוא דרך כבוד. - ולפי"ז גם אבנט הוי דרך כבוד ותפארת, וכמו שכתב בפר"ח מכלי המקדש בגדי כהונה מותר ליהנות בהם לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז אסור לכהה"ד ללובשו אלא בשעת עבודה וא"כ ע"כ אין בזה חסרון הא דאמרה תורה לכבוד ולתפארת. ובזה יש להשיג על הקונטרס אחרון בשאגת אריה סימן כ"ט שכתב ליישב שם קושיות הגאון בטעם דאיכא מצוה בלבישת הבגדים כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות מצוה ל"ג דחשיב לבישת הבגדים למצוה בפני עצמה, ואם חסר בגד אחד כמו זר נחשב וחייב מיתה ואף שהבגדים אינן אלא לצורך עבודה מ"מ חשיב לבישתן למ"ע בפני עצמה, יעו"ש. והנה הכא חזינן דסבר הרמב"ם דשלא בשעת עבודה מסיר האבנט מפני שהוא כלאים ומ"מ מותר בבגדי כהונה אעפ"י שיש בזה תנאי דבעינן לכבוד ולתפארת, וע"כ דגם בלא האבנט יש ג"כ בהבגדים תנאי זה דלכבוד ולתפארת, ורק בדרך בזיון אסור כמו להניחן תחת ראשו. עוד יש לומר דלא ילפינן מהא דמצוה דשמירה שעשה דוחה לל"ת משום דשאני בגדי כהונה