נזר הקודש - נדה צט

ה ונראה דכוונת רש"י ג"כ שהדם הוי אב הטומאה, וכמו שפירש"י לעיל ט"ז בד"ה מקור מקומו טמא. וכל דם הבא דרך שם ואפילו אינו דם נדה הוי אב הטומאה לטמא אדם טומאת ערב, יעוי"ש. - וע"כ אעפ"י שבא הטומאה בנגיעה הוי הללמ"מ שהוא אב הטומאה, ואעפ"י שזהו טומאת בית הסתרים הוי הללמ"מ שהדם מקבל טומאה להיות גם אב הטומאה, וכמו"ש שם התוס'. - וזהו גם שיטת רש"י. ו אמנם יש הבדל בין רש"י והרמב"ם והרמב"ן, דאינהו סברי שזהו דם הנדה, ומטמא גם במשא. - אבל שיטת רש"י משמע שאין בהדם טומאת משא מפני שבא לה הטומאה מהנגיעה, - ואין לה רק טומאת מגע לחודיא, וזהו כוונת רש"י בזה שכתב שטומאת הדם בא בנגיעה. ואעפ"י שהללמ"מ שהדם הוא אב הטומאה לטמא טומאת ערב כמגע, - אבל אין זה הנדה ממש מדלא בא דרך ערותה, והרמב"ם והרמב"ן סברי שזהו ג"כ דם הנדה, רק שאינו מטמא טומאת שבעה כנדה, וגם אין עליה טומאת זיבה, - לעניני דיני זיבה, אבל הדם בעצמו הוא דם הנדה ומטמא גם במשא לטומאת ערב. ו אמנם בהא דאיתא לעיל ט"ז הרואה דם מחמת מכה וכו' אמר רבינא לא דכו"ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא. ופיר"ש וכל דם הבא דרך שם אפילו אינו דם נדה וכו' יעוי"ש, הנה בזה ודאי הדם מכה נטמא מחמת הנגיעה. - אבל הדם אין לו טומאת משא כיון שאין זה דם נדה אלא דם מכה. והא דמטמא אדם טומאת ערב הוא מהללמ"מ. - והנה להרמב"ן שמפרש שאין לטמא בנגיעה מטעם שאינו לא אוכל ולא משקה ואינו מקבל טומאה. - קשה היאך יפרש סוגיא דלעיל בדם מכה למ"ד מקור מקומו טמא ומטמא לאשה טומאת ערב, וצ"ע. ח והנה הריטב"א מפרש מקור מקומו טמא. פירש לענין טהרות שנגעו בדם, אבל דכו"ע לא הוי דם נדה, יעוי"ש. - נראה שהוכרח לפרש כן, משום דסבר הריטב"א דהדם נטמא מהנגיעה דמקור. - וא"כ הוי דם זה ראשון לטומאה, - ואינו מטמא אדם, אלא טהרות. - אבל לפלא שלא הביא דברי הרמב"ם ופירש"י לעיל ט"ז. - ואפשר דסבר הריטב"א דביצא הדם דרך דופן ליכא הללמ"מ להיות אב הטומאה, ורש"י שפירש לעיל דהוא הללמ"מ זהו רק ביצא הדם כדרך היציאה. - ובזה מיושב הא דפירש"י הכא שהדם נטמא בנגיעה במקור, ולעיל פירש"י שהוא הללמ"מ מצד עצמו. - משום דשאני הכא מפני שיצא דרך דופן. ט ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם דפסק בפר"ח מא"ב הי"ד וז"ל, וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור וכו' היא טהורה והדם טהור, יעוי"ש. אלמא דסבר מקור מקומו טהור וזהו כרבי דסבר כן כמבואר לעיל ט"ז. - ואילו בפר"א מטומאת מו"מ ה"ט כתב דהדם טמא וזהו כרבנן דר"ש דסברי מקרו מקומו טמא. - ומצאתי בס"ט סימן קפ"ח שהקשה בזה על הרמב"ם. יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דדוקא בדם סבר שזה הדם הוא דם נדה. ובזה הוי האי דם אב הטומאה. משא"כ בדם מכה סבר דהדם טהור וזהו כיון שאין טומאה לדם מכה, ובנגיעה במקור לא הוי הדם בר מקבל טומאה כיון שאינו לא אוכל ולא משקה. ורק רשב"ג בר פלוגתא דרבי דסבר המקור מקומו טמא גם בדם מכה מטעם הללמ"מ, ובזה פסק דרמב"ם כרבי. - אבל בדם ממש שבא מן המקור אעפ"י שיצא דרך דופן בזה סבר הרמב"ם שהוא דם נדה ממש לטמא טומאת ערב. - ובזה אתי שפיר שפסק הרמב"ם בדם ירוק שהוא טהור אעפ"י שמקור מקומו טמא. - וזהו ג"כ דסבר דרק בדם כזה שהוא דם נדה אמרינן מקור מקומו טמא להיות הדם טמא ומטמא, וכמוש"נ. א שם, אמר ר' יוחנן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה למאי אילימא לטומאת שבעה חמשה דמים טמאין באשה ותו לא, אלא לטומאת ערב, ופי' רש"י טיפי מרגליות, דם לבן וצלול. - והנה מראה לבן אינו דם טמא מפני שאינו מחמשה מיני דמים. - וע"כ דהטומאה היא מפני הנגיעה בהמקור. - ולכאורה מה בא ר' יוחנן ללמדנו, הלא פשיטא דלמ"ד מקור מקומו טמא אין נפק"מ באיזה מראה הדם. כיון שאין להדם טומאת עצמן ורק מפני הנגיעה. - והרי גם דם מכה כן הדין כדאיתא לעיל בפלוגתא דתנאי. - וגם קשה פסקי הרמב"ם דפסק הכא כר' יוחנן כמבואר בפר"א ממו"מ ה"י. - ואילו בדם ירוק שג"כ אינו מחמשה מיני דמים פסק דאין לה טומאה כלל כמו"ש שם בהלכה ח' יעוי"ש. הרי חזינן דאעפ"י שסבר הרמב"ם מקור מקומו טמא. - מ"מ בעינן מראה דם גם לטומאת ערב. - וקשה טובא מ"ש מהני שתי טיפי מרגליות שהוא מראה לבן ומ"מ מטמאה טומאת ערב, ומצאתי בס"ט סימן קפ"ח שהקשה בזה. יעוי"ש. ב ונראה דהנה יש לדייק מה זה שנקט ר' יוחנן מקור שהזיע. מה לי אם הזיע או סתם שמצאה דם כמין טיפי מרגליות. - לכן נראה דבא ללמדנו דין מחודש שהוא דוקא במקור שהזיע. - והביאור בזה דאשה שמצאה דם ירוק או דם לבן, אז אנו אומרים שהדם במראה זו גם במקור. - והתורה אמרה שאין אלו הדמים טמאים באשה. - והדם הזה שיצא לחוץ שזהו סימן שהדם במקור הוא מאלו הדמים. סבר ר' יוחנן שאין להדמים האלו טומאה כלל. - וסבר ר' יוחנן דגם דם מכה טהור. - אמנם במקור שהזיע כמין שתי טיפי מרגליות. היינו שהאשה יודעת שאלו הטיפין באו מכח הזיע. - אין זה ראיה על הדם שבמקור שהוא לבן. - אלא כן דרך הזיע שיוצא במראה לבן. - אבל הדם במקור הוא מראה ממראות המטמאות. - וכשהאשה מרגשת זיע כמין שתי טיפי מרגליות אעפ"י שהנהו הטיפין במראה לבן. - הנה כן דרך הדם הטמא להזיע מראה לבן, - ובאופן זה ברור לנו שהדם בהמקור הוא מראה טמא. - להכי יש טומאה להדם הלבן הזה להיות מטמא טומאת ערב. משא"כ בשהאשה מצאה מראה ירוק שזה סימן שגם הדם שבמקור הוא מראה טהור אז אין להדם הזה טומאה כלל. והש"ס מודיע לנו שאין סומכין על הידיעה של האשה בדבר הזיע. רק באופן שיש תרתי טיפין. אבל חדא אין לסמוך שבא מזיעת המקור. ותלינן דמעלמא אתיא היינו מן הצדדין. - ואעפ"י שהסוגיא אמרה אימור אבל הרמב"ם כתב שהוא בודאי מחוץ