נזר הקודש - נדה צח

ג ובזה שכתבנו לעיל בכוונת פירש"י בולד טריפה, מוכח דסבר רש"י דלא פסקה הקדושה בלידה. - וזהו שלא כדעת הרמב"ם בפר"ד מתמורה ה"ח שכתב דולד טריפה מהמוקדשין יפדו. - אעפ"י שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וע"כ דסבר דנפסקה הקדושה, - ובספרנו נזה"ק למס' תמורה דף כ"ז דף הספר מבואר לנכון. - אבל שיטת רש"י דלא כשיטת הרמב"ם כדלעיל. וכן שיטת התוס' בזבחים פ"ד ד"ה ומוציא אני וכו' וז"ל ויש לומר בבהמת קדשים מעוברת ונתן לה העובר וקסבר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושין לאחר שיצאו לאויר העולם. יעוי"ש. ומ"מ הוי כלאחר שהוקדשו כיון שקדיש אגב אימיה. - וע"כ דגם ולד קדשים טריפה דקדיש אגב אימיה. - ויש בזה משום אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וזהו דלא כשיטת הרמב"ם. א והנה הא דממעט ר' יהודה נשחטה בלילה שתרד. והקשה הרמב"ן מדוע לא יליף מבמה שכשר שחיטת לילה. - כדאיתא בזבחים ק"כ, ומתרץ דסבר כמ"ד שחיטת לילה פסולה בבמה עכתו"ד, יעוי"ש. וקשה דלפי"ז מדוע לא קאמר הש"ס שם דמאן דמכשיר ע"כ ר' יהודה לא סבר כוותיה. - מדסבר נשחטה בלילה תרד, וצ"ע. ב והנה גם התוס' בזבחים י"ב ד"ה יום כתבו דר' יהודה סבר דשחיטת לילה בבמה פסול. - יעוי"ש. ועיין תוס' חולין פ"א, וגם כן תקשה מדוע לא קאמר הש"ס דפליגי בזה תנאי והוא ר' יהודה. ג והנה בירושלמי פר"א דמגילה הי"ב איתא ר"י בעי הלילה מהו שיהא כשר בבמה. ומסקנא שם דפסול. וצ"ע על השמטת הרמב"ם לדין זה. - ואין לומר שמפני שנאסרו הבמות, - דהרי בריש ה' פסח כתב דלא היו מקריבין פסח בבמה, הרי שכתב גם מדבר הבמה, - ועוד דהרי מזה נצמח הדין לנשחטה בלילה שתרד, ודוחק לומר שסמך על הא דכתב בפר"ג מפסוה"מ דנשחטה בלילה תרד. ד ונראה לומר דהנה פליגי רב יוסי ור"ש אם במה בעינן מזבח ור' שמעון סבר בזבחים ק"ח דבמה לא הוי מזבח, אלא גם סלע סגי. - ולהכי אפשר דסבר הרמב"ם דהפלוגתא בזבחים ק"כ אם לילה פסול לשחיטה בבמה זהו לר' שמעון דסבר במה אין לה מזבח. משא"כ לרבי יוסי דסבר דבמה טעונה מזבח. דינה דשחיטת לילה פסולה לכו"ע. - ורבי יהודה אפשר דסבר כר' יוסי דבמה טעונה מזבח, ובזה לכו"ע שחיטת לילה פסולה. - ובזה אתי שפיר הא דלא קאמר הש"ס דדין זה תליא בדברי ר' יהודה בהא דנשחטה בלילה תרד. משום דלר' יהודה דסבר כר' יוסי לא פליגי. - ולזה שפיר לא אמר ר' יהודה דנשחטה לא תרד מטעם דכשר כיון דלדידי' גם בבמה פסול. - והרמב"ם ע"כ סבר כר' יוסי דבמה טעונה מזבח כמו שכתב בפרי"ט ממעה"ק ה"א ולשיטה זו ליתא לפלוגתא כלל, - ולהכי השמיט להאי דינא. א שם, ת"ר המקשה שלשה ימים ויצא ולד דרך דופן הרי זו יולדת בזוב. - והיינו דרבנן סברי דלא נקרא לידה שיצא דרך דופן והרי"ז כמו שיולדת בשופי. - ולכאורה יש להבין דכיון דהתורה טיהרה מזיבה לדם הבא מחמת קישוי. - וא"כ גם כשיצא הולד דרך דופן. אבל עכ"פ לא קרינן בזה דמה מחמת עצמה. אלא מחמת ולד, והנה כעין זה הקשו בתוס' ד"ה ורבנן מ"ש מהפילה רוח לעיל ח' שרצו לטהר מטעם שבא הדם מחמת קישוי, ותירצו דהכא מיעטה התורה מדין ולד, יעוי"ש. ביאור הדברים דאעפ"י שבא הדם בקישוי הולד. - אבל כיון דהדין בשבא מחמת אונס טימא אותה התורה כמבואר לעיל ל"ו ע"ב מטעם דכתיב ואשה כי יזוב דמה דריבתה התורה לטמא משום זיבה הבאה מחמת אונס, - והכא נמי כיון דהתורה לא הכירה ליוצ"ד לדין ולד, הרי הקישוי והדם הבאה מפני הלידה של היוצ"ד כדין זיבה הבאה מחמת אונס. ודין בזה כדין יולדת בזוב. ב והנה הרמב"ם כתב בפר"י ה"ה מאי"ב להאי דינא, רק שינה מלשון הברייתא דתנא המקשה שלשה ימים. והרמב"ם כתב המקשה וילדה ולד דרך דופן. - ולא כתב המקשה שלשה ימים, - ונראה דהרמב"ם לשיטתו שסובר דאפילו אם יולדת בשופי אם יום הלידה הוא יום השלישי אפילו כל היום כולו בשופי אין זה יולדת בזוב. וזהו כחנניא בן אחי ר' יהושע לעיל ל"ו. וא"כ לא בעינן שלשה ימים בקושי מטעם דהלידה עצמה הוא הקישוי, להכי נקט המקשה וילדה דרך דופן. והכוונה דיום שלישי שהוא יום הלידה גם השופי יש לה דן קישוי אבל כל זה אם יש לו דין ולד. משא"כ כשאין לו דין ולד יש לה דין זיבה. ג והנה בזה יובן שפיר הטעם דהיוצד"ד אין לה דין קישוי. - והיינו כיון דבולד טיהרה התורה בשלישי אעפ"י שלא היה קישוי. - נמצא דאין הקישוי מטהר אלא הולד מטהר, - ולהכי כשאין בו דין לידה אינו מטהר. ד ע"ב, ובמקור מקומו טמא קמפליגי מר סבר מקור מקומו טמא. - ופירש"י דהטפה עצמה מטמאה במגע משום דנוגע במקור, ומקור מקומו טמא, יעוי"ש. והנה לכאורה משמע שהדם נטמא במגע המקור דהיינו שהמקור הוי אב, וממילא הוי הדם ראשון לטומאה, וא"כ אין ראשון מטמא אדם, - וא"כ קשה היאך קאמרי הש"ס לקמן דהאשה טמאה טומאת ערב. - ועוד קשה הלא הדם הזה היאך מקבל טומאה כיון שאינו לא אוכל ולא משקה. - וראיתי אח"כ בחדושי הרמב"ן שהקשה שאין לומר דנטמא הדם בנגיעה, דהלא הוי טומאת בית הסתרים, וגם הדם לא הוי לא אוכל ולא משקה, אלא גזירת הכתוב שטומאה נבראת שם מתחילה, וכל שנברא בו טמא הוא ומטמא בנגיעתו טומאת ערב במשהו כדם הנדה, דבמקומו הוא נעשה דם הנדה, יעוי"ש. - וע"כ שכן הוא דעת הרמב"ם שכתב בפר"א ממו"מ ה"ט וז"ל אשה שיצא הולד דרך דופנה ויצא עמו דם מן הדופן הרי אותו דם אב מאבות הטומאה כדם הנדה והלידה והזיבה שהמקור מקומו טמא עכ"ל, וע"כ כוונתו כמו שכתב הרמב"ן דהדם הזה הוא דם נדה ממש. - ורק מפני שלא יצא דרך ערותה אינו מטמא אלא טומאת ערב. - אבל עכ"פ הוא דם הנדה. - וא"כ רש"י שפירש שהדם נטמא בנגיעה במקור שהוא רק טומאת מגע תמוה טובא.