נזר הקודש - נדה צב

לראות וכו', דאיתא שם דחיישינן לוסת וא"כ מוכח דבימי זיבה לא הוה בחזקת מסולקת דמים כזקנה, דהרי בזקנה לא חיישינן לוסתה אפילו בפעם הראשון, וא"כ לא הוי יותר ממעוברת, וא"כ שפיר מוכח דלחוש חוששת, ושפיר כתב הרמב"ם דחוששין לוסת אשר נקבע בזמן זיבתה. ו כתב הרמב"ם פר"ח מאי"ב ה"ה קפצה וראתה וכו', קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות, וזהו כלישנא בתרא לעיל י"א, וכתב הה"מ דהרמב"ם השמיט דין וסת המורכב לימים ולקפיצות, ומשמע מזה דכיון דסבר הרמב"ם כל"ב, להכי לא מהני גם וסת המורכב כיון שמורכב גם ע"י אונס. וא"כ תמוה דבשו"ע פוסק ג"כ המחבר כל"ב, וסובר דוסת המורכב הוה וסת מעליא, ובאמת תמוה דהרי לל"ב ע"כ הא דאיתא בברייתא דוסת הנקבע מחמת אונס אינו וסת, אינו מתפרש אלא בוסת מורכב, דהרי אין לפרש דלא נקבע וסת לימים לחודייהו, דהרי באמת עכשיו דהוי וסת, ואין לפרש בזה לקפיצת לחודייהו, דבזה פשיטא דלא קבעה, כמו"ש התוס' שם ד"ה אלא, וא"כ ע"כ קאי על וסת מורכב דלא מהני, וא"כ תמוה מניין להמחבר לפסוק דוסת המורכב הוי וסת, ונראה שמפורש דין זה בהא דרואה מחמת תשמיש לקמן ס"ו, וכפירש"י דאיתא שם ואם יש לה וסת תולה בוסת, והתם הא הוה וסת המורכב לימים ולאונס, דהיינו מעשה התשמיש דדמי לקפיצה, איברא לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ב מאי"ב ה"ב, אין להוכיח מזה, אמנם המחבר מפרש בזה לפי פירוש רש"י, ולהכי כתב דוסת המורכב הוי וסת, ועי' בענין זה לעיל ו'. פרק חמישי א דף מ', יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה. - ביאור הדברים אם לא ראתה דם, והיינו שהיתה לידה יבשתא. - ובילדה דרך רחם יש לה טומאת לידה לזכר ז' ולנקבה י"ד, אפילו לא ראתה דם. - אבל ביצא דרך דופן ולא ראתה דם בלידה. - ולמ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם ממילא היא טהורה לגמרי, וזהו שאמרו חכמים אין לה ימי טומאה. וממילא אין לה ימי טהרה, - דהרי כל עיקר של ימי טהרה הוא בשביל הטומאת לידה הבאה מקודם, וכיון שאין לה טומאת לידה אין לה ימי טוהר. - והנה באופן שראתה דם דרך רחם. אם בימי נדה היא נדה. ואם בימי זיבה הרי היא זבה. - וכן כתב הרמב"ם בפר"י מאי"ב ה"ה וז"ל המקשה וילדה ולד דרך הדופן הרי דם הקושי הבא דרך הרחם זיבה, או נדה. וכן בשו"ע סו"ס קצ"ד כתב יוצ"ד אם לא יצא דם אלא דרך דופן אמו טהורה מלידה ומנדה ומזיבה, יעוי"ש. הרי מבואר דבאופן שיצא הדם דרך רחם טמאה היא מנדה או מזיבה. - נמצא דהמשנה מתפרשא או בלידה יבשתא ולמ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם, או דמיירי שיצא דם דרך דופן. - ואם מיירי שיצא דם דרך רחם טהורה היא מטומאת לידה, אבל טמאה היא כטומאת נדה דהיינו ז' ימים בין לזכר בין לנקבה. - וממילא אין לה שייכות לימי טוהר. ב והנה לפי"ז יש לדייק בהא שכתבו התוס' לעיל ל"ו ד"ה והלכתא למ"ד דשני מעינות הן נסתם הטמא ונפתח הטהור, אמאי אין נותנין לה ימי טוהר, ותירצו וז"ל וי"ל דאין נותנין לה ימי טוהר איכא לאוקמי לענין שאם ראתה ביום ז' לזכר, או ביום י"ד לנקבה דהויא תחילת נדה דאין טומאת לידה עליה יעוי"ש, וקשה מה שייך לומר י"ד לנקבה, דהרי כיון שאין לה טומאת לידה, א"כ כל דם שתראה הרי היא נדה. - וע"כ דליתא בה שבועים לנקבה, וצ"ע. שם, ר' שמעון אומר הרי"ז כילוד. - מבואר בגמ' דיליף מאשר תלד. ג והנה הלכה בזה כרבנן דר' שמעון, וכמו שפסק הרמב"ם בפר"ה מאי"ב ה"ה יעוי"ש, ולפי זה יש לתמוה בזה שכתב בפירה"מ והלכה כר' שמעון, ואפשר שט"ס יש בזה. ד שם, כל הנשים מטמאות בבית החיצון, ופירש"י לענין נדה. - ומשמע דזבה לא הוי כן הדין, אלא הוי דומיא דזב שאינו מטמא עד שתצא לחוץ, ומבואר לעיל דהוקשו זבה לזב. - אבל לפי"ז תקשה סיפא דחשיב התנא זב שאינו מטמא עד שתצא הטומאה לחוץ, ולא חשיב זבה, וכן איתא לקמן מ"א בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה, זבה מניין ת"ל זובה בבשרה. ומצאתי בתוסיו"ט שהקשה כן על הר"ב יעוי"ש. ולפלא שלא הקשה כן גם על פירש"י. - ואפשר דכוונת רש"י משום דעיקר הלימוד בנדה כתיב כמו"ש רש"י לקמן, ואע"ג דבנדה כתיב מדאפקיה בלשון זיבה ילפינן זיבה יעוי"ש. - עוד יש לומר דכוונת רש"י לאפוקי פולטת דפליג בזה ר' שמעון לקמן ואמר דיק כבועלה. - והכא לא פליג ר' שמעון, וע"כ דלא מיירי המשנה בפולטת אעפ"י דקתני כל הנשים, ולזה בא רש"י לפרש נדה וגם זבה בכלל נדה, אבל לא מיירי בפולטת. ה שם, אבל הזב ובע"ק אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. - ואיתא לקמן דילפינן מדכתיב זב מבשרו עד שתצא זובו מבשרו. - וכתבו התוס' שם ד"ה עד דאי לאו קרא הוי ילפינן מנדה וזבה ופולטת במה הצד יעוי"ש. - והנה הרמב"ם בפר"ה מאבוה"ט ה"א כתב להאי דינא בבע"ק יעוי"ש, וקשה מדוע לא הביא הרמב"ם דינו של זב. - שאינו מטמא עד שתצא הזוב לחוץ. - ואפשר לומר שזה נכלל בזה שכתב, ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו. ומדכתב ואין הרואה יש בכלל זה כל שטמא בדין רואה וגם זב בכלל. - אבל תמוה דהלא כיון דבעינן לזה קרא מיוחד, שפיר היה לרבינו להביא זה מפורש, והנה לש"ז מביא קרא מיוחד. - ולזב לא כתב כלום, וצ"ע. ו ואפשר שסבר הרמב"ם דעיקר הקרא מבשרו דרשינן למעט באופן שבא מחמת אונס דאינו מטמא. - כדאיתא לעיל ל"ה, - והא דדרשו מבשרו לומר שמטמא רק כשיצא לחוץ הוא אסמכתא משום דלא בעינן קרא לזה וכמו שהקשו התוס' שם דמהיכי תיתי לומר שיטמא בפנים כבחוץ. והיינו דכל טומאתו מחמת רואה בעינן יציאה לחוץ. ז גמרא, מאי טעמייהו דרבנן. - והנה מדפריך ארבנן מ"ט ע"כ מצד הסברא לידה דרך דופן הוי לידה מעליא. - ולפי"ז קשה מדוע פריך