נזר הקודש - נדה צא

קרא דמטמא משום לידה, וכן איצטרך לילדה בזוב, היינו בתחילת זיבה דקיי"ל דמה מחמת עצמה, ולא מחמת ולד כמבואר לעיל ל"ו, וא"כ ליכא טומאה משום דם, ומשמיע הקרא דטמאה משום לידה, וכן נפק"מ בילדה סוף ימי נדותה כמו בשביעי שלה, דאי משום נדות טובלת לערב וטהורה מדאורייתא, וחידשה תורה דעתה בשביל הלידה תתחיל ז' ימי טומאה מחדש, עיין בס"ט בשם ספר דרכי נועם ובשו"ת הגרע"א ז"ל סי' קנ"ח, ובמנח"ח מצוה קס"ו. ב ונראה בכוונת התוס' דעיקר הקושיא למה כתבה תורה בזכר שבעה ימים הלא כיון דכתיב כימי נדת דותה תטמא, ומספר טומאת נדה שבעה ימים. והרי"ז כאילו אמרה תורה בפירוש ז' ימים, ומזה אנו יודעין דטומאת לידה בזכר הוא ז' ימים, והיינו כדין התחלת ימי נדה, ובשלמא אם אפשר לפתיה"מ בלא דם, משמיע לנו הכתוב דגם בלא דם בהלידה ג"כ טמאה, דאם בשביל זה דכתיב "נדת דותה" אינו במשמע אלא כשיש דם, דזהו המשמעות של דותה, אבל למ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם, א"כ תמיד יש דם. ועל זה תירצו דכיון דיש נדה שטמאה שבועים. והיינו יולדת נקבה. והתורה קוראה נדה כדכתיב כנדתה. עי' זבחים ל"ח. להכי כתבה תורה בזכר ז' ימים לומר אשר רק ז' ימים ולא שבועים, לאפוקי מק"ו. א כתב הרמב"ם בפר"ה מהל' אי"ב ה"ו, דדם ירוק טהור. ומשמע דטהור אף מטומאת ערב, וכן כתב גם כן בפר"ח מאי"ב הי"ד אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור וכו' טהורה והדם טהור, יעוי"ש. ותמוה דכיון דפסק בפר"ג מהל' מו"מ דמקור מקומו טמא, יעוי"ש. ומבואר להדיא בגמרא נדה ט"ז דמאן דסבר מקור מקומו טמא גם דם שבא מן המכה שבמקור טמא. ב ונראה דתרי דינים איכא במקור מקומו טמא, א) דהמקור הוה עצם הטומאה כמו דם נדה. כן הוא המקור דהמקור בעצמותו הוה דבר טמא וכן כתב הר"ן בחידושיו לנדה מ"א. ב) איכא טומאת מקור מה שהמקור מוציא טומאה היינו דמה שבמקור מקבל טומאה מן המקור כגון דם מכה, וכדומה. הנה הדברים דהמקור מגדלן באלו ודאי דדין מקור יש להן. אבל בהדברים הנקבצים לתוכו עפ"י סיבה. כגון דם מכה. וזה ודאי לא הוה אלא תורת מגע טומאת גרידא. ג ובזה יבואר היטב שיטת הרמב"ם דהנה ידוע שיטת הרמב"ם בפר"א מטו"א דדיני הכשר וקבלת טומאה שווים הם, ודברים שאינם מכשירים לקבל טומאה אינם מקבלים טומאה ג"כ, יעוי"ש. ולפי"ז יובן היטב סוגיא דלעיל י"ט דאיתא שם לענין דם הירוק אמר ר"מ אם אינו מטמא משום כתם תטמא משום משקה וכו' ומסיק הגמ' דלענין הכשר פליגי. ויש להבין איזה שייכות יש זה לזה התקשרות של טומאת נדה להכשר. ולשי' הרמב"ם יובן שפיר. דהיינו אם דם הירוק מכשיר א"כ מקבל טומאה מן המקור, ואם אינו מכשיר אז גם דם בעצמותו טהור לגמרי ואינו מקבל טומאה מהמקור. וזהו סברת חכמים שם דסברי דהדם טהור, ולפי"ז יש להבין בהא דמבואר דלמאן דאמר מקור מקומו טמא דאז דם המכה אשר במקור ג"כ טמא. וע"כ בתורת קבלת טומאה, ממילא צריך לומר ג"כ דדם מכה מכשיר ולא בעי דם חללים דוקא. אמנם הרמב"ם דסובר דלענין הכשר בעינן דם חללים דוקא שפיר פוסק דדם מכה טהור. דהרי אינה מקבלת טומאה כיון שאינה בתורת הכשר ג"כ, ממילא בדם הירוק כיון שאין זה דרכו של המקור בדם ירוק אין על הדם הזה דין מקור, אלא הוה בזה דין מגע במקור, וכיון שאינו בתורת הכשר, להכי לא הוה גם בתורת קבלת טומאה, ובזה יש להשיג על הא דכתבו אחרונים לדון ספ"ס אם ספק בא הדם מהמכה או מהצדדין. דכתבו דלא הוה ספ"ס מש"א, כיון דאיכא נפק"מ לדינא בין הספיקות דאם הדם מן המכה שבמקור הדם בעצמותו טמא, ואם מן הצדדין הוא טהור, ולפי מה שמבואר ע"כ אליבא דדינא דם מכה שבמקור גם כן טהור, וא"כ היה ספק ספיקא מש"א. ד כתב הרמב"ם בפר"ח מאי"ב ה"ט וז"ל אין האשה קובעת וסת בימי זיבתה שהן אחד עשר יום. ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה הרי זה חוששת לוסתה. וכל וסת שנקבע בימי זיבתה וכו' ואינה צריכה להיות נעקר ג' פעמים. יעוי"ש. וקשה מסוגיא דהכא דאיתא דא"ר פפא אף על פי שאין אשה קובעת וסת בימי זיבה. מ"מ לחוש חוששת, ומביא ראיה מהא דהיתה לימודה להיות רואה, וכו', יעוי"ש. וקשה דמה ראיה היא דאיכא למימר דשאני התם בהא דהיתה לימודה שכבר נקבע הוסת בימים הראוים לקביעת וסת. להכי חיישינן לוסת זו גם אח"כ כשבא הוסת בימי זיבה, אבל בתחילת קביעת הוסת בימי זיבה, יש לומר דלא חיישינן מידי, ומצאתי שהר"ן העיר בזה בחידושיו. ה ונראה לבאר מקודם במה פליגי ר' יוחנן ור"ל אם אשה קובעת וסת בימי זיבתה, ומאי טעמייהו בזה. וע"כ צ"ל דסברה ר' יוחנן בזה דסבר אשר אשה בימי זיבתה היא בחזקת מסולקת דמים, דהרי זיבה תמיד אחרי הנדות, וכיון שכבר יצא הדם ממנה בזמן נדותה, להכי הרי היא עכשיו בחזקת מסולקת דמים. והרי היא דומה למעוברת, ולהכי לא מצי למיקבע וסת בימי זיבה, ור"ל סובר דלא דמי ימי זיבה למעוברת דשם כל רגע ורגע מסתלק הדם יותר ויותר. משא"כ בימי זיבה דאדרבה מתקרבת יותר לזמן שתבוא הדמים לה כמקדם ולחזור גם לימי נדותה, אמנם מספקא להגמ' לר' יוחנן דסבר דאשה מסולקת דמים בימי זיבה עד היכן הגיעה בסילוק אם דומה למעוברת, או גם יותר מזה. דהיינו שדומה לזקנה דסילוקה יותר במעוברת, והוא דחילוק יש בין זקנה למעוברת לענין וסת הראשון. דבזקנה גם בוסת הראשון אין חוששין. כמו שמבואר בסי' קפ"ט סכ"ה, ובמעוברת מבואר שם בסעיף ל"ג דחוששת לוסת הראשון וזהו שמספקא להגמ' לאיזו מסולקת מדמים מדמי ר' יוחנן, הא דימי זיבה אם למעוברת ויש לחוש לוסת הראשון. או שדומה לזקנה ולא צריכה לחוש אף לוסת הראשון. והביאור בזה אם הוה סילוק דמים בטבע ודומה לזקנה, או שלא הוה אלא בחזקת מעיין סתום גרידא. ומוכיח שפיר מהא דהיתה לימודה