נזר הקודש - נדה צ

מהני הקישוי דאח"כ. וזהו שכתב שם בה"ב ואעפ"י שחזר הצער והחבלים אחר כ"ד שעות הרי זו זבה. ג דף ל"ח, קמ"ל דאפשר לפתיה"מ בלא דם. - משמע דאם אי אפשר לפתיה"מ בלא דם הוי זבה. - וקשה לפי מה שביארנו לעיל שיטת הרמב"ם אליבא דר' חנינא בן אחי ר' יהושע דהלידה בעצמותה אין לך קישוי גדול מזה. - ומצאתי בחדושי הרמב"ן כתב דכוונת הש"ס בנפלים דאין להם קישוי, אבל בולד מעליא גם אם אמרינן דאי אפשר לפתיה"מ בלא דם ג"כ לא הוי זבה דהא בקושי חזיתיה, יעוי"ש. וכן כתב הריטב"א יעוי"ש. ובזה יש לעיין בהא דהקשו התוס' ד"ה מאי דעתיך וא"ת אפילו בלא קישוי משכחת כל ימיה שלא תהא זבה וכו יעוי"ש, וקשה אם אמרינן דהלידה בעצמותה הוי קישוי, א"כ לא יצוייר בלא קישוי. - ורק בנפלים יצוייר שלא תהא זבה מטעם דאין דין קישוי לנפלים. - אמנם התוס' לשיטתייהו אזלי דסברי דאם נולד בשופי לא מיעטה התורה מדין זיבה. וע"כ סברי התוס' דהא דאמרה תורה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד הכוונה לפי שסתם לידה הוא בקושי. - וכן סברי התוס' לעיל דף ל"ז שהקשו לרבא דסבר א"א לפתיה"מ בלא דם. וא"כ תסתור, יעוי"ש. וזהו דסברי דאם א"א לפתיה"מ בלא דם ע"כ ישנו בסתירה מחמת הדם, ולכאורה קשה הא אמרה תורה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, וע"כ דסברי התוס' דמיעוט התורה כשהיתה בקושי דוקא, ולא כשהיתה הלידה בשופי. - ואם אינה נקיים מדם ישנו בסתירה. וזהו שיטת התוס', אבל הרמב"ם והרמב"ן והריטב"א לא סברי כן, ולדידהו לא קשה מה שהקשו התוס' הכא, וכמוש"נ. דף ל"ט, ישבה ולא בדקה שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה טהורה הגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה וכו'. א הנה בדבר אשה שבדקה עצמה בזמן וסתה ונאבד העד, כבר עמד בספק זה החו"ד בסי' קפ"ד, ומה שנראה בזה דשפיר יש לחוש להרגשה. והיא סבורה הרגשה עד הוא. דהרי מבואר להדיא סברא זו בגמרא פר' הרואה. והרבה פוסקים סברי דבאופן זה הוה הרגשה מעליא מדאורייתא כמבואר בתה"ד סי' מ"ז, ויש להוכיח גם מד' התוס' לעיל ג' ד"ה מרגשת, ואעפ"י שיש מגדולי האחרונים דסברי הרגשה עד לא הוי דאורייתא אלא מדרבנן גרידא כמבואר בכו"פ, מ"מ נראה להוכיח דהוי דאורייתא. והוא מהא דלעיל י"ב דבעי שם מהו שתקנח עצמה לחייב בעלה חטאת, ושם ע"כ מיירי בלא ארגשה דאם היתה מרגשת. ודאי דמחויבת בדיקה מצד הדין, וכיון דלא היתה הרגשה, א"כ מה תועיל הבדיקה שלה ליחייב בעלה בקרבן, דע"כ בלא הרגשה ליתא חיוב קרבן. וע"כ צריך לומר דאם תמצא דם לאחר תשמיש. ממילא אנו אומרים דהיתה גם הרגשה. והיא סבורה דהרגשת שמש היא, הרי חזינן דהרגשה באופן זה הוי דאורייתא, ולפי"ז גם בנידו"ד כיון שבדקה עצמה בשעת וסתה, יש לחוש במפני שאורח בזמנו בא, מסתמא היתה הרגשה, והיא סבורה בהרגשת עד הוא. ואפילו אם וסתות דרבנן, אבל כל זה בלא הרגשה. אבל בהרגשה, פשיטא שיש כאן חשש דאורייתא. והוי עתה ספק דאורייתא. ב ומה שהעיר מנדה ט"ז בטעמא דר"מ באשה שהיתה במחבואה ולא בדקה טהורה מפני שחרדה מסלקת את הדמים, ומבואר שם דסבר ר"מ וסתות דאורייתא להכי צריך לטעם של חרדה, ומדוע לא אמרינן דמצריך ר"מ טעם של חרדה בכדי לטהר אף באופן שבדקה בעד ונאבד. דהוי חיישינן לדם, ובשביל טעם החרדה אין חששא דדם כלל, זה ליתא דהרי כתבו התוס' שם בדה הא דעיקר דיוקא מרישא דאיתא שם ולא בדקה. יעוי"ש. וכן כתב הרשב"א בחידושיו, יעוי"ש. וכיון שעיקר הדיוק מהא דלא בדקה דמשמע שלא בדקה כלל, וא"כ אין לומר על אופן דבדקה ונאבד העד, עוד נראה דעצם הדין של חרדה דמסלקת דמים זהו דוקא באופן שלא היתה לה הרגשה בשעת וסתה, דאז ידענו דהחרדה פעל על הדם שיסולק, אבל זה ודאי אם היתה מרגשת הרגשה כדרכה בשעת הוסת, אז אדרבה יש לנו לומר חזקה אורח בזמנו בא, וזהו אפילו למ"ד וסתות דדרבנן. ומה"ט כתב הט"ז סקי"א דבעינן שתהיה בחרדה ולא דמי למעוברת יעוי"ש. ומה"ט בעינן גם בדיקה אח"כ, וכן מבואר להדיא בפירש"י סוטה כ' ד"ה פחדא דבעי בדיקה אח"כ, וזהו מה שכתב דדוקא בעבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה, ומבואר דדוקא בלא הרגישה טהרה, ולפי"ז בספק הרגשה דהיינו שבדקה בעד ונאבד העד דיש לספוקי בהרגשת העד גם שם יש להחמיר ולא מהני אף סברא דחרדה, ואם כן יש ראיה מזה להיפוך. וראיה לזה שכתבנו דיש בזה חששא דאורייתא. ג ובזה מיושב הא דהקשו אם איסור סמוך לוסתה הוי דרבנן א"כ מדוע חייב חטאת בבא עלי' סמוך לוסתה, אמנם כיון דסמוך לוסתה יוכל היות דע"י חימום התשמיש יקדים הדם לבוא, וא"כ מכניס עצמו בספק איסור דאורייתא, דאיכא למימר הרגשה שמש הוא ובאמת היה דם וחפהו הש"ז כדאמר בנדה ט"ז, וא"כ אסור מדאורייתא להכניס עצמו בספק איסור, ואין להקשות דא"כ הוה לא שב מידיעתו, ליתא דהרי מבואר בירושלמי תרומות פר"ה דפורש עצמו מן הודאי ואינו פורש מן הספק נקרא שפיר שב מידיעתו. יעוי"ש. והא דכתבו התוס' יבמות ס"ב דסמוך לוסת הוה דרבנן זה הוה במה שאסרו בתורת ודאי איסור לא הוה אלא דרבנן גרידא. ד ויש להוכיח מהא דהקשו התוס' לעיל ט"ו אמאי לא מוקי שם ביומא דמצאה כתם. יעוי"ש. וקשה אמאי לא מוקים שבדקה בשעת וסתה ונאבד העד ובא עלי' הכה"ג ואח"כ מצאה כתם דבזה ודאי חיישינן למפרע לזמן הוסת, וע"כ מוכח כמו"ש דבאופן זה אסורה לכו"ע אף למ"ד וסתות דרבנן. וא"כ אסור לכה"ג לבא עלי', וברשיעי לא עסקינן. א תוס' בכריתות י' ד"ה א"א לפתיה"מ בלא דם, הקשו וז"ל תימא כיון דא"א לפתיה"מ בלא דם א"כ למה איצטרך למכתב בזכר וטמאה ז' ימים, ואוסר רבי דאי לאו קרא הוי אמינא תטמא שבועים מק"ו מנקבה דטהרתה מרובה וכו' כש"כ זכר דטהרתו מועט, וכזה איתא גם בתו"כ וכו'. יעוי"ש. והקשו דמאי קושיא היא, הא שפיר איצטרך קרא בילדה זכר והדם הוא דם טהור, ובזה אין חוששין לדם טמא. ואשמעינן