נזר הקודש - נדה ט

מבואר מדבריהם דהללמ"מ דגם בספק במטמא אמרה תורה דטמא ברה"י והוי ספק כודאי, ולהכי נחתו הראשונים הכא באשה דלא מטמאינן טהרות מדאורייתא, ולחולין לגמרי טהור משום דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע. טז ויש לעיין לאחר שרבתה תורה מהלל"מ דגם בספק מטמא אמרינן ספיקו טמא ברה"י.- אפשר שכן הדין גם בסוטה בספק במטמא דהיינו הבועל שהוא בספק אם הוא בר קנוי כגון שספק הוא אם הוא בן תשע שנים, או בן י"ג להשיטות דסברי דבעינן בן י"ג. - אם נאסרה באותו קנוי אעפ"י שהוי ספק בהמטמא. - ואם בשביל דבעינן יש בו דעת לישאל הלא מבואר בסוטה כ"ט דלא בעינן דעת מגיע בספק טומאה ברה"י. - עוד יש לעיין דבהחלטה הלזו דכל הספיקות טמא. - היאך הדין בספק אם יש בו דעת לשאל אם ספיקו טמא וצ"ע. יז והנה השיט"מ בכתובות ס' בסוגיא דפ"פ הקשה הא הוי ספק טומאה ברשות היחיד דגם ספק ספיקא טמא. - ותירץ דה"מ כשהוחזקה שם טומאה אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל בספ"ס אין אוסרין עכ"ל, ותמוה טובא הלא גם בספק במטמא כמו ספק שרץ צפרדע ברה"י טמא. וכן גם אם יש עוד ספק לזה כמו בספק דשיעור ג"כ טמא כמבואר בכ"מ. - ונראה בסברת השימ"מ דזה לא נכנס לדין ספק טומאה מטעם דכל עיקר הא דנתנה תורה תורת טומאה לסוטה זהו דוקא אחרי קנוי וסתירה. אבל בלא קנוי וסתירה לא נכנס לגדרי טומאה, והרי זה בגדר איסור גרידא. וממילא מהני בזה ספ"ס. יח והנה לכאורה יש לומר דהוי שם טומאה למפרע, כמו הכא באשה וזה לא גמרינן מסוטה לטעמא ברה"י. - ומדוע לא נחית לזה השיט"מ. - ולכאורה משמע מזה דסבר השיט"מ כשיטת הפוסקים דבמקום חזקה דטהרה מטהרינן למפרע ובאופן דליכא חזקה ילפינן מסוטה לטמא למפרע, והנה התם בסוגיא ליכא חזקה כמו שכתבו שם התוס'. - ומטעם זה לא נחית לפרש מטעם דהוי למפרע. - ויותר נכון כמו שביארנו לעיל דהכא לא שייך לדון בלמפרע, מטעם דהספק הוי בהווה אם היא מותרת לבעלה. והרי"ז כמו הא דמקוה. וכמו שכתבנו לעיל. יט עוד כתבו התוס' לחלק מספק סוטה מטעם דלא גמרינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראי' יעוי"ש. ולכאורה אין לזה ביאור, דמה לי טומאת מגע או טומאת ראי'. - והנה כמו כן כתבו התוס' לקמן י"ז ע"ב בהא דדם הנמצא בפרוזדור וכו' ואין שורפין את התרומה, והקשו התוס' מדוע לא ילפינן מסוטה להיות ספיקו טמא ברה"י מטעם ספק כודאי ותירצו דלא ילפינן מסוטה טומאה דאתיא ע"י ראיית גופה יעוי"ש. ושם תמוה טובא מ"ש מספק שרץ וכדומה. ואיזה מעלה יש בטומאה שע"י ראיית גופה. - והנה לכאורה יש לומר דיש בזה כעין חזקת הגוף. לומר שלא נשתנה גופה בראי' חדשה. - ואעפ"י שאמרה תורה ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אף נגד חזקה, אבל יש לומר דחזקת הגוף הוי חזקה מעליא. דהרי מוציאין ממון בחזקת הגוף ועי' בש"ש פרט"ו שרוצה בסברא זו ליישב קושיות דתוס' מדוע לא ילפינן מסוטה יעוי"ש. - וא"כ אפשר לומר שזהו כוונת התוס' הכא בזה שכתבו דלא ילפינן טומאה שע"י ראי' מסוטה. - אבל דוחק לומר כן דהרי אנו רואים שאמרה תורה ספק כודאי בסוטה אשר מוציאין אשה מבעלה אשר זה הוי חזקה מעליא כעין חזקת ממונא דהרי בעינן לזה עדים מטעם דילפינן דבר דבר מממון, וחזקת ממונא עדיפא יותר מחזקת הגוף כמו שמוכיח הש"ש שם. כ אבל נראה בביאור דברי התוס' דלא ילפינן מסוטה אלא לענין טומאת מגע כמו התם בסוטה שאמרה תורה שהאשה נטמאת מהבועל וזהו שקבלה טומאה, והרי"ז כטומאת מגע. - אבל אין ללמוד מזה לדין רואה שזהו לומר שהיא עצמה נעשית טמא וגם מטמא, דהיינו שהיא עצמה נעשית שרץ, זה לא מצינו בסוטה. - ואע"פ שבספק שרץ אמרה תורה ספק כודאי שהוא שרץ לומר שהוא מטמא, זהו מפני שע"כ הספק באה בתחילה אם הוא מטמא ולא על השרץ אנו דנין אלא על הדבר שנגע בו אם נטמא, על זה אמרה תורה שנטמא. אבל לא אמרה תורה הכרעה שהוא שרץ. - משא"כ באשה יש לנו לומר שהיא טמאה והיא נעשית שרץ, זה לא ידענו מסוטה וזה ודאי דאין לומר לחצאין שהטהרות נטמאו. והאשה בחזקתה עומדת דהרי ע"כ גם האשה בכלל הספק. ואין לדון בזה תורת חלוקה, מפני שגם היא בכלל הדין של טומאה, - ואופן זה לא מצינו בסוטה שתהי' טמאה, וגם מטמא. - וכשאנו באים לדון על דאייתה ע"כ אנו דנין אם נעשית מטמא בטומאת הנדה שהיא בעצמותה אם הטומאה זה אין ללמוד מסוטה, וכמוש"נ. כא והנה בענין קטנה שנאסרה לבעלה בקנוי וסתירה שכתבנו לעיל. והש"ש הקשה דקטנה הלא אין בה דעת לישאל. - הנה מלבד מה שכתבנו לעיל דבמקום דליתא לדין קנוי וסתירה. ליתא להני כללי דדיני טומאה, אלא הוא בגדר איסור. - הנה מלבד זה, נראה עוד דשאני במקום שיש מעשה בגופה. דבזה גם בקטנה שייך יש בה דעת לישאל. - ואינו ענין להא דחש"ו דמס' טהרות. דהתם יש לישאול ע"ד העובדא בדבר הנגיעה שחוץ לגוף. דהיינו בדברים הנעשים חוץ. - משא"כ בדברים הנעשים בגופה ממש בזה שהרי יש לה דעת לישאל, דוגמא לזה הא דאמרו חכמים דיש להן מעשה חולין י"ג. - וראי' לזה מברייתא הובא בנדה מ"ה ת"ר מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע אמרה לו נבעלתי בתוך ג' שנים וכו' יעוי"ש. ומדחזינן דיש לה לספר דברים בגדלותה בזה שנעשה לה בקטנותה בתוך ג' שנים. - מכש"כ שיודעת לספר דברים כאלה כשהיא יותר מבת ג' שנים, ובאופן זה סבר הרמב"ם דבדבר העובדא שנעשית בגופה יש לה דעת לישאל. ומפני זה נאסרה מטעם ספק כודאי. כב כתב הרמב"ם פר"י דמקואות ה"ז ב' מקואות אחת כשרה ואחת פסולה וטבל באחת מהן מטומאה חמורה, ועשה טהרות הרי אלו תלויות יעוי"ש, ומקור הדין מתוספתא פר"ב. ותמוה טובא מדוע לא אמרינן הכא ספק טומאה ברה"י טמא ודאי דהרי משמע דהאי דינא בין ברה"ר ובין ברה"י. - גם תמוה מ"ש מהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דפסק הרמב"ם דטהרות טמאות ודאי בין ברה"י ובין ברה"ר כמבואר