נזר הקודש - נדה י

בה"ו. - והנה בזה יש לומר דשאני בהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר שהוא מטעם תר"ל כמבואר, ומטעם זה טמא ודאי אף ברה"ר, אמנם תקשה מדוע לא אמרינן בהאי דינא דהתוספתא שטמא ודאי ברה"י כדין ספק טומאה דעלמא. עי' במל"מ ובשעה"מ תרומות פר"ה מה שדחקו בזה טובא. כג והנה אם אמרינן דהתוספתא סוברת דלא גמרינן טומאה למפרע מסוטה. (וגם סובר האי תנא דזה נחשב למפרע, וזהו דלא כמו שפירשנו להרבה ראשונים) אפשר לומר דהתוספתא מיירי שלא הי' ידוע המקוה הפסולה בחזקת פסולה. - והטמא סבל באחת מהן בשעה שהי' מוחזקות שתיהן בחזקת כשרות. - ועשה גם טהרות בחזקה זו. ונודע אח"כ שאחת פסולה, וזהו טומאה למפרע, ומדויק בזה שנקט התנא ועשה טהרות. דלכאורה מדוע לא נקט הספק לגבי הטמא בעצמו, אמנם שונה בזה האופן למען נדע שמדבר בדבר טומאה למפרע וכיון שטומאה זו לא נלמד מסוטה, וממילא הוי ספק גמור בין ברה"ר ובין ברה"י והטהרות תלויות, - וזהו פסקו של הרמב"ם גם כן. - וממילא מוכח לפי"ז הא דמטמא הרמב"ם במקוה שנמדד ונמצא חסר בין ברה"י ובין ברה"ר שזהו מטעם תר"ל, וכמו שהבין הרשב"א בחידושיו, ומטעם זה מקשה שפיר מדוע פסק במקוה טמא ודאי ובחבית פסק דספק הוי. אמנם האי דינא דהתוספתא אתי שפיר לפי"ז וכמו שביארנו. ובסתירת דברי הרמב"ם מהא דמקוה וחבית מבואר בספרנו נזר הקודש למסכת ערכין במלואים. - כד תוס' ד"ה מעל"ע. מפרש בגמ' דתולין לא אוכלין ולא שורפין, ודוקא לקדשים או לתרומה, אבל לחולין דיה שעתה דאוקמי לה בחזקת טהורה. - הנה כן מבואר בסוגיא הכא, ולקמן ו' ע"ב ובחולין שנעשו על טהרת הקודש פליגי שם בגמ'. - מבואר מזה דחזקה דשעת מציאתן כמו הכא דהרי דם לפניך לא הוי חזקה מדאורייתא מטעם דחזקה דמעיקרא עדיפא. - וחזקה דשעת מציאתן לא הוי אלא מדרבנן לחומר קדשים וטהרות. כה שם, וא"ת מ"ש מכל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי וכו' משמע ולרבנן דאמרי ברה"י טמאות אתי שפיר יעוי"ש. - והנה לכאורה הלא במקוה דאיכא תר"ל ברה"ר הנה כמו כן איכא תר"ל גם ברה"י, וא"כ אינו מוכח דילפינן ספק טומאה ברה"י מסוטה. - ומהר"ם הקשה בזה ומפרש כוונת התוס' דאין כוונתם לרבנן דמקוה הכא, אלא לרבנן בכל מקום דסברי דספק טומאה ברה"ר טהור מטעם דילפינן מסוטה, וא"כ מדוע לא פריך הש"ס דלפי"ז מדוע ספק טומאה ברה"י טמא הוי ג"כ משום דילפינן מסוטה. וא"כ מדוע הוי ודאי טמא וע"כ ההכרח לומר כשאני סוטה דאיכא רגל"ד, וכמו שקאמר הש"ס הכא לר' שמעון. - ומוכח דע"כ סברי רבנן בכ"מ דספק טומאה ברה"י הוי ודאי טמא עכת"ד. - אבל יש להעיר דהלא שיטת התוס' בהרבה מקומות דהא דספק טומאה ברה"ר הוא מטעם חזקה ולא משום דילפינן מסוטה, א"כ היכי מוכח דרבנן סברי דספק טומאה ברה"י הוא מטעם ודאי. - וזהו כי שיטת התוס' ריש פר"ח דנזיר דספק טומאה ברה"ר הוא מטעם חזקה ולא מסוטה גמרינן לה. ובתוס' חולין ט' כתבו שמסוטה ילפינן. והנה לפי"ז כל עיקר ההוכחה דרבנן סברי דספק טומאה ברה"י טמא ודאי הוא אם אמרינן דספק טומאה ברה"ר מסוטה ילפינן. כו ובעיקר הקושיא תמהני למה הוכרחו התוס' להוכיח מהא דטמא ודאי דאפילו אם טמא מספיקא ג"כ תקשה דהלא עכ"פ טמא מספיקא מדאורייתא, אף לחולין ומדוע הכא באשה טהור לגמרי בחולין אף ברה"י. כז והנה יש לומר דאם אמרינן דכל ספק טומאה ברה"י לא הוי יותר מספק טומאה ולא ודאי, מטעם דלא דמי לסוטה שהוא מטעם דבסוטה איכא רגל"ד. - ממילא הכא דאיכא ספק במטמא בלמפרע, א"כ גריע ספק דהכא יותר מטעם דהוי ספק גם במטמא. - אבל אם אמרינן דספק טומאה ברה"י טמא מטעם ודאי, וע"כ שהוא הללמ"מ כמו שכתבו התוס' בסוטה כ"ח וממילא נאמרה ההלכה גם באופן זה דספק במטמא. - וממילא אין אנו מוכרחים לפירושו של המהר"ם דהקושיא תליא בהא דספק טומאה ברה"ר טהור דילפינן מסוטה. אלא גם אם אמרינן דספק טומאה ברה"ר טהור מצד חזקה, מ"מ זה עצמו הא דספק טומאה ברה"י אם הוא רק טמא מצד ספיקא ממילא מוכרחים לומר דלא דמי לסוטה מטעם דשם איתא רגל"ד. - ואנן חזינן דלא נחית הש"ס לזה רק לר"ש. - וממילא מוכח דהא דספק טומאה ברה"י טמא הוא מצד ההלכה, ולא אזלינן לחילוקים לחלק מהא דסוטה, וממילא אין לחלק גם בהא דאשה מצד דהוי ספק בהמטמא, וא"כ תקשה מדוע אינה מטמאה ברה"י בודאי טומאה. - ועל זה תירצו דלמפרע לא ילפינן מסוטה. - והיינו דעל זה לא נאמרה ההלכה, ולפי זה משמע דכוונת התוס' שכתבו דלמפרע לא ילפינן מסוטה לא הוי הטעם משום חזקה, וזהו כפירושו של המהר"ם דלעיל וכהיש מפרשים שהביא הרמב"ן. כח שם, הקשו אמאי מחמרינן בתרומה וקדשים אפילו ברה"ר וכו' יעוי"ש, ותמוה הלא כתבו התוס' דלמפרע לא ילפינן מסוטה, ומה"ט ספיקו ברה"ר ג"כ טמא, - ובש"ש שם פר"י נחית לזה דלשיטת המהרש"א שהוא מטעם חזקה. אתי שפיר. והיינו דכיון דלא אזלינן בתר חזקה בתרומה וקדשים. - ממילא הרי"ז כאילו אין כאן חזקה והדרא לכללא דהלימוד מסוטה יעוי"ש, אבל תמוה דע"כ אין לומר דעל ידי החומרא תבוא לידי קולא דהלא מעיקר הדין יש כאן חזקה. - אבל נראה כוונת התוס'. דכיון דלמפרע לא ילפינן מסוטה. וזהו ע"כ מצד המעלה כיון דספק אם הי' המטמא א"כ אין סברא להחמיר בשביל זה בספק טומאה ברה"ר אשר בכל ספיקי טומאות טהור. כט שם, דבהדיא יש בירושלמי דמגעה ברה"ר מטמא במעל"ע יעוי"ש, ויש לעיין מדוע באמת החמירו במעל"ע יותר משארי טומאות דספיקו טהור ברה"ר. - ונראה לומר דבשארי טומאות אין הרשות סיבה להטומאה. - משא"כ מעל"ע שבנדה דתמיד