נזר הקודש - נדה ח

לברר הספק בשעת המעשה, אבל ספיקא דמקוה. והא דנגע באחד בלילה לא אפשר לברר בשעת מעשה עכ"ל יעוי"ש. - ולכאורה מה זה ענין להא דאפשר לברר בשעת מעשה. - ונראה ביאור הדברים דסבר הרא"ש דהא דאמרה תורה ספק כודאי היינו באופן שיש מציאות לברר הדבר ולהיות ודאי בשעת לידת הספק. וכיון שיש באפשרות להיות ודאי דוקא באופן כזה עשאה הכתוב להיות ספק כודאי כיון שהמציאות לפעמים כן. - משא"כ באופן שאין מציאות להיות ודאי בשעת מעשה באופן זה לא אמרה תורה להיות הספק כודאי, דלא אמרה תורה יותר מאפשרות דהמציאות. - ולהכי בסוטה ובמקוה ובאדם שנגע בכולם יש אפשרות להמציאות להיות ודאי בשעת מעשה. - משא"כ בהא דאשה שאין באפשרות לודאי בחששא דלמפרע כמובן, כן נראה בכוונת דברי הרא"ש. יא והנה בהא דתנן לקמן י"ד נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן וחייבין באש"ת כמבואר בברייתא בגמ' יעוי"ש, ויש לעיין הא כיון דיש בזה חיוב אש"ת וא"כ ספיקא הוי, א"כ מדוע לא אמרינן בזה ספק טומאה ברה"י דספיקא כודאי טומאה להיות חייבין בחטאת. - ובשלמא לשיטת הראשונים דבטומאה למפרע לא גמרינן מסוטה אתי שפיר. - אבל לשיטת הראשונים דסברי דבאופן דליכא חזקה גמרינן מסוטה לעשות ספק כודאי תקשה. - והנה הש"ש שמעתתא א' פרי"ב הקשה מזה על המהרש"א. (והנה כתבנו לעיל דיש מן הראשונים דסברי כן). והש"ש מתרץ דהכא איכא חזקה דאינה טמאה ודאי, והיינו עפ"י דברי התוס' שהקשו היאך ילפינן מסוטה לטמא ברה"י אף במקום חזקה הא בסוטה איתרע חזקתה שהרי איכא קנוי וסתירה, ותירצו דאיכא חזקה שאינה טמאה ודאי, וה"נ איכא חזקה זו, ומטעם זה לא ילפינן מסוטה לטמא למפרע עכת"ד. וזה נדרש לביאור דהרי אעפ"י שאיכא חזקה שאינה טמאה ודאי, אבל הרי עכ"פ ספיקא איכא, וא"כ יש לנו לומר דהוי ספק כודאי. - איברא דגם דברי התוס' נדרש לביאור, דהרי איזה סברא יש בזה דכיון דאינה טמאה ודאי להכי הוי חזקה להיפך, ואינה דומה לחזקת טהרה דע"כ בשביל חזקה הרי זה כאילו אין לנו שום ספק אבל זה שאנו אומרים שאינה טמאה ודאי. אבל עכ"פ יש בזה טומאה דספק. יב ונראה בכוונת התוס' דבענין לאסור אשה לבעלה אשר עי"ז יהי' מחויב להוציאה שתים יש בזה. א) מצד איסור. ב) מצד טומאה. והנה כמו כן שני זכותים יש לבעל באשתו. א) היתר תשמיש. שהוא קנין אישות. ב) קנין ממון בזה שהיא קנויה לו לשמשו בכל מה שאשה מחויבת לבעלה. והנה הא דקנוי וסתירה פועל מצד הטומאה דהתורה קוראה לזה ונטמאה ועשאה הכתוב ספק כודאי, וזהו מצד האישות, אמנם בהקנין ממון שיש לו בהאשה זה טרם נפקע, ומצד הקנין הזה עדיין לא נאסרה עליו בתורת ודאי, מטעם דזה הוי בגדר הפקעה דממונא, ולזה בעינן שני עדים, וזהו כמו חזקה מפני שמוחזק הוא באשתו. - אמנם כיון דחזינן שאמרה תודה ספק כודאי אשר הקנוי וסתירה פועל גם לאוסרה עליו שיש בזה גם הפקעאה דממונא. אשר על זה בעינן ודאי ממש והרי זה חזקה מעליא הא דאינה טמאה ודאי, מזה מוכח דאמרה תורה ספק כודאי גם במקום חזקה. כן נראה בביאור דברי התוס' וכוונתם בזה. - וא"כ פשיטא שאין זה שייכות להא דאשה שמצאה דם שלא להחזיקה בלמפרע מטעם החזקה שאינה ודאי טמאה בלמפרע. - ועל עיקר הקושיא מדוע אין אנו מטמאינן אותה למפרע ברה"י. - הנכון בזה כמי שכתבנו לעיל דכיון דהספק רק בלמפרע אין ללמוד מסוטה לעשותה בודאי טמאה. וגם לשיטת הרא"ש שכתבנו לעיל דמפרש דענין כזה שאינו יכול להיות מבורר בשעת הספק אין ללמוד מסוטה. ג"כ אתי שפיר. יג והנה לפי מה שביארנו בספרנו דברי סופרים סי' י"ד דכל עיקר הא דספק כודאי בסוטה וכמו כן בספק טומאה ברה"י לא הוי בגדר בירור. - רק דין הוא מצד גזירה"כ. - ומעולם לא ירדה תורה בזה להיות בתור מברר בהדברים וענינים אחרים המסתעפים מזה. וא"כ הכא לחיוב חטאת אין הרה"י מברר מאומה. - עוד בזה לפי מה שביארנו שם עפ"י הירושלמי דפסחים דהא דספק טומאה ברה"י טמא. - לא הוי רק דין טומאה, אבל אינו מעיד שהוא טמא בטומאה זו ממש, כמו במי שנטמא בספק מת ברה"י אין הרה"י מכריע שהוא טמא מת ממש, אלא ההכרעה באה רק על טומאה. וא"כ חסר בזה ההכרעה לברר שהוא נטמא בטומאת נדה בודאי, לומר שחייבין חטאת, ולענין זה בספק הוא עומד ומטעם זה אינו אלא בחיוב אש"ת וכמוש"נ. יד ובזה יש ליישב גם כן הא דהקשה שם בש"ש פרט"ז על מה שכתב הרמב"ם קטנה שהשיאה אביה וזינתה ברצונה נאסרה על בעלה, לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה עכ"ל, והקשה הא סוטה הוא ענין טומאה, ובעינן יש בה דעת לישאל וחש"ו אין בהם דעת לישאל כדתנן בטהרות פר"ג מ"ו עכת"ד, אמנם לפי מה שביארנו אתי שפיר. - איברא דמצד ההשקאה הוא ענין טומאה אבל מלבד ענין טומאה עוד יש בזה צד איסור מטעם הבגידה באישות וזה מביא להיות נאסרה לבעל. - וכיון ששיטת הרמב"ם דקטנה יש לה רצון ולהכי אעפ"י שלענין טומאה המביא לידי השקאה אין לה. - אבל בזה שנוגע לרצון יש לה, וממילא יש כאן צד איסור. טו והנה בעיקר הקושיא שהקשו התוס' והראשונים מדוע הכא באשה לא נטמא למפרע ברה"י גם לחולין. - לכאורה יש לומר דלא דמי לסוטה מטעם דשם בסוטה יש מטמא ודאי דהיינו האיש שנסתרה עמו. - ובזה עשאה התורה ספק כודאי. - משא"כ הכא באשה בענין למפרע ספק אם יש המטמא והיינו שמספקא לן אם הי' דם או לא. - והנה אפשר לומר שזה נכלל בזה שכתבו התוס' דלא ילפינן מסוטה בלמפרע, והיינו מטעם כי בלמפרע יש ספק אם יש מטמא. - אבל זה ליתא דע"כ אין זה כוונת התוס' כאשר מבואר. - ועוד דהרי קיי"ל דגם בספק במטמא כמו ספק שרץ ספק צפרדע ברה"י ג"כ ספיקו טמא בודאי. - וקשה היאך ילפינן מסוטה דהלא שם אין ספק במטמא. - אח"כ ראיתי שהתוס' בסוטה כ"ח הקשו בזה וכתבו שהלכתא גמירי לה יעוי"ש. -