נזר הקודש - נדה פז

עפ"י הרגל"ד אנו דנין אותו שהיתה בשופי. וכמו שמדויק בלשון הרמב"ם כמו שכתבנו. כא והנה מהא דאמרה תורה ולנקבה להורות דהרביעית סותרת הנקיים אף באונס. - לכאורה קשה למ"ל קרא לסתירה. - והלא פשיטא כיון דבעינן ז' נקיים טהורים, והזיבה הבאה בתוך הז' הנקיים ממילא חסר בזה טהרה. והתורה אמרה ואחר תטהר. - מזה מוכח דע"כ גם לסתירה בעינן זיבה כזו המטמאה. ולולא שרבתה תורה דאונס סותר הנקיים, הוי אמרינן דדוקא זיבה כזו המביאה לטומאה ישנה בסתירה, ולזה אמרה תורה ולנקבה להורות דגם זיבה הבאה באונס סותרת הנקיים. - מזה יש לדון גם בזבה בעינן לסתירה דם המביא לידי טומאה דוקא. והיינו דם הבא בהרגשה כיון דלא מצינו על זה ריבוי. - ממילא בעינן דם כזה המביא לידי זבה, ועי' בספרנו נזה"ק לזבחים כ"ט מה שביארנו שם. א ע"ב, תניא אמרו להן ב"ה לבי"ש אי אתם מודים בנדה וכו' אמרו להם בי"ש לא אם אמרתם בנדה שאפילו טבלה וראתה טמאה. - היינו אפילו כשטבלה אחרי כלות ימי נדותה היא טמאה משום דאין לפרש בימי נדותה דבזה לא סלקא לה הטבילה. משא"כ בשטבלה אחרי כלות ימי טומאת לידה וראתה דם היא טהורה מפני שהוא דם טוהר. - והנה תמוהין מאד דברי ב"ה דהלא זה פשיטא שאין זה ענין לנדה לאחר טבילה שאין לה דם טוהר. והתוס' הקשו בזה ותירצו וז"ל וי"ל דמייתי משום דאיתקש לידה לנדה כדכתיב כימי נדת דותה, וכתיב וטמאה שבועים כנדתה עכ"ל. - ויש לעיין מה מהני הא דאיתקש לידה לנדה, הלא ע"כ ההיקש הוא רק על משך זמן הטומאה לזכר שבוע אחד ולנקבה שבועים, אבל אח"כ כשמתחילין ימי טוהר אין זה דמיון לנדה דהרי דמה טהור. - ונראה דכוונת התוס' דכיון דאמרה תורה ההיקש לנדה שתי פעמים. וכמו"ש התוס'. הרי זה בא ללמד דאיתקש לנדה גם לענין דם טוהר. לומר דטרם שטבלה הרי היא בטומאתה כנדה. ואעפ"י שהדם שלה הוא דם טהור אחר שכלו ימי טומאה. ואין הדם שלה כדם נדה. - אבל ע"כ כוונת התורה בההיקש לומר דקודם הטבילה הרי היא בנדתה. ב שם, והתניא יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וכו'. ויש לעיין בהא דיולדת בזוב ואחרי שכלו ימי הטומאה ספרה הנקיים בימי טוהר ובתוך ימי הספירה דהימי טוהר ראתה דם אם סותר. - וראיתי בהה"מ בפר"ז מא"ב ה"י שכתב וז"ל ויולדת בזוב שלא ספרה אין לה דם טוהר, אם ראתה בתוך ימי טהרה בעודה סופרת סותרת היא מנינה. יעוי"ש. וזה טעמא בעי מדוע בימי לידה שרואה בהן אינן סותרין אלא אותו יום. וכמו"ש שם הה"מ בעצמו. - ומצאתי בס"ט שהקשה בזה. ובספר ע"ל כתב דדוקא ראייה של זיבה סותרת כמו"ש הרמב"ם שם בהי"א. - ומטעם זה דם לידה אינו בסתירה. אבל דם טוהר הרי"ז דם זיבה יעוי"ש. ודבריו תמוהין שתהי' דם טוהר נחשבת לזיבה יותר מדם לידה כיון שאין האשה נעשית זבה בזה הדם כמו"ש הרמב"ם שם בה"ח. - ועוד דלב"ה וקיי"ל כוותייהו דכל זמן שלא טבלה עדיין טומאת לידה עליה, וא"כ בתוך ימי הספירה שלא טבלה הלא דין טומאת לידה עליה וצריך להיות הדין בזה כמו דם לידה, כיון דסברי דביומי וטבילה תלה רחמנא, וכל זמן שלא טבלה אין לה דם טוהר, וממילא הוי הדם כדם לידה. ג ונראה דכיון דלטומאת לידה לאחר שכלו ימי טומאה סלקא לה בטבילה, - אבל בשביל זה שילדה בזוב, ועומדת היא בזיבה לא סלקא לה הטבילה, נמצא דהזיבה תעכב עליה הטבילה כל זמן שלא ספרה הנקיים. להכי תורת זיבה על הדם, וישנו בסתירה ג"כ. - ואין זה ענין להא דכתב הרמב"ם שכל ימי טוהר אינן ראויות לא לנדה ולא לזיבה, אמנם זהו באופן שהתחילו ימי טוהר. משא"כ באופן זה שילדה בזוב, וזה מעכב הטבילה בזה ליתא לגמרי דין של דם טהור. - ומטעם זה לא דמי לדם לידה דשם כיון שטמאה היא משום לידה, והטומאה היא מצד עצמה בלעדי הזיבה. בזה אמרה תורה שאין זה זיבה. וזה ליתא רק בסתירה ליום אחד, משא"כ בדם טוהר שהזיבה משתררת ומעכבת הטבילה משום זיבה, להכי תורת זיבה על הדם וזה ישנו בסתירת כל המנין, כן נראה לבאר דברי הה"מ. - והנה לפי"ז ע"כ הא דכתב הרמב"ם שם בה"ז יולדת בזוב שלא פסק דמה אין לה דם טוהר. ומקור הדין מסוגיא דידן דאיתא אבל יולדת בזוב דבעי ספירה לא, יעוי"ש. הנה זה שפסק הרמב"ם דמיירי שלא פסק דמה הוא לאו בדוקא אלא גם אם פסק הדם ורק טרם שלמו ז' נקיים הרי זה כאילו לא פסק הדם, ותורת זיבה על הדם. וזהו סברת הה"מ, וכמוש"נ. ד דף ל"ז, בעי רבא קושי מהו שתסתור בזיבה דבר המטמא סותר, והאי נמי מטמא כימי נדה הוא. או"ד דבר הגורם סותר. והאי לאו גורם הוא. - והנה משמע דדם הקושי בעצמו מטמא. ורק מיבעי אם הוא סותר הנקיים. - אבל ע"כ טומאת ערב איכא בזה מטעם שהדם הוא דם טמא ומטמא. - ולהכי פירש"י דאיכא בזה סתירה ליום אחד דלא גרע בטומאת קרי שאינו גורם וסותר יום אחד, וה"נ איכא בסתירה ליום אחד. ועיקר הבעי' הוא אם סותר כל הנקיים. - ומסקנא בסוגיא אמר אביי נקטינן אין קושי סותר בזיבה. וזהו מטעם דכל שאינו גורם אינו סותר. - וכן פסק הרמב"ם בפר"ז מא"ב ה"י. - אבל נפלאתי מדוע לא כתב הרמב"ם דסותר יום אחד. וביותר נפלאתי על הה"מ שכתב שם וז"ל והטעם לפי שדם זה טהור הוא לגמרי דבימי זובה טהרה רחמנא לגמרי, דזבה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ומותרת היא לבעלה בעודו שותת, ולא דמי לדם טוהר דהתם ביומי וטבילה תלא רחמנא יעוי"ש. - ותמוה דהלא מבואר הכא בסוגיא דדם קושי מטמא, וצ"ע. ה והנה לפי היוצא מסוגיא זו דדבר שאינו גורם אינו סותר. - והנה לפי"ז בזב אינו סותר הנקיים כשראה באונס. - לשיטת הרמב"ם שסבר דבשלישית אין בודקין אותו מפני שרגל"ד שהיתה בשופי וזהו כסתם משנה דזבים פר"ב. וכמו שכתבנו לעיל מזה. - וא"כ לפי"ז יש לבודקו כשראה בהנקיים אם הוא בשופי או באונס. והרמב"ם לא כתב מזה מאומה. - ומשמע שגם אם הוא באונס סותר. ודוחק