נזר הקודש - נדה פו

דיש לומר דסברי רבנן דאין בודקין לידע אם זה היתה בשופי. - אבל כשנתברר שהיתה באונס פטור מן הקרבן. או"ד דסברי רבנן דגם אם היתה באונס מצטרפת ראייה השלישית להשתים שהיתה בשופי להתחייב בקרבן. יג ונראה לפשוט הספק מהא דתנן זבים פר"ב מ"ב אונסו וספקו וש"ז טמאים שרגלים לדבר, וכתב הר"ש וז"ל בסוף נזיר אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא, אלא ודאי חזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראייה. וכיון דנזקק לטומאה ספיקו טמא, וא"ת אפילו מחמת ש"ז מה בכך הא קתני אונסו טמא אפילו ודאי, ועוד קשה דמתניתין קתני שרגלים לדבר והתם בפר' בנות כותים מפרש טעמא משום דאקשיה רחמנא לנקבה בשלישית לרבנן וברביעית לר"א דמה נקבה מטמא באונס, וי"ל דרגלים לדבר אספקו לחודיא קאי, והאי ספיקו מיירי כשנמצא על בגדו זוב וש"ז ולא ידיע האי זוב אי לחודיא אתיא וסותר שבעה, או בהדי ש"ז אתיא ואינו סותר אלא יום אחד משום דסתרה (צ"ל דפתכה) ביה ש"ז כדאמרינן בריש פרק המפלת, והשתא דנזקק לטומאה תלינן דלחודיא אתיא וסותר את ז' עכ"ל יעוי"ש. - והנה נלמד מדברי הר"ש דהאי אונסו דתנא התנא הכא הדין דאונס בראייה שלישית לרבנן לא הוי זה מטעם רגלים לדבר לומר שבשביל שנזקק לטומאה אנו תולין לומר שהיתה בשופי כמו הני ראייות הקודמות אלא הדין שאונס ג"כ דין זיבה עליו. - וממילא גם כשבדקוהו ונתברר שהיתה באונס ג"כ מצטרפת להשתים הקודמות וחייב בקרבן. טו אמנם ע"כ לא כן דעת הרמב"ם והוא שכתב בפר"ב ממחו"כ ה"ה וז"ל ראייה שלישית אין בודקין אותו בה אלא אפילו ראה אותה מחמת אונס הואיל ונזקק לטומאה שהרי ראיות שנעשה בהן זב מחמת בשרו היה לפיכך יתחייב בקרבן עכ"ל, חזינן דכתב הרמב"ם הטעם מפני שנזקק לטומאה, מבואר דמפרש המשנה דקתני אונסו שהוא ג"כ מפני שהוא רגלים לדבר. - אבל לפי"ז תקשה הני קושיות שהקשה הר"ש דמה שייך הא דאונס לנזקק לטומאה. דאם אונס מצטרפת לקרבן מצד עצם הדין שנלמד מקרא, וא"כ למה בענין להא דנזקק לטומאה. - ודברי הרמב"ם תמוה שכתב שתים, היינו דלא בעינן בדיקה מפני שגם אונס מצטרף להראיות השתים וגם כתב הטעם מפני שנזקק לטומאה. - ועוד דהתנא נקט מפני שרגלים לדבר, וע"כ הביאור דהרגלים לדבר מורה שהיתה בשופי. ולשון זה מורה דאונס אינו בצירוף רק מפני הרגלים לדבר, אבל אונס ממש אינו בצירוף עם השתי ראיות לקרבן. - ומדברי הרמב"ם משמע שגם אונס גמור ישנו בצירוף לקרבן. - וא"כ מדוע כתב מפני שנזקק לטומאה, וצ"ע. טז והנה עוד יש לעיין בדברי הרמב"ם בזה שכתב שנזקק לטומאה אם הכוונה שמפני שנזקק לטומאה להכי גם אונס ישנו בצירוף. או"ד שהכוונה שמפני שנזקק לטומאה אמרינן דהראייה הלזו היתה בשופי והיינו שגם מבלעדי האונס היתה באה הראייה הלזו, והנה כפירוש זה האחרון מורה לשון המשנה שרגלים לדבר. - ונראה שזהו גם כוונת הרמב"ם שמפני שנזקק לטומאה הוי כעין חזקה שהיתה הראייה בשופי. יז ונראה להביא ראיה לזה מהא דתנן במגילה ז' אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן, ובירושלמי מגילה ה"ז פריך אמר ר' יהודה בן פזי דר' לעזר היא דר' לעזר אמר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן ברם כרבנן השנייה מאונס טהור והשלישית מאונס טמא. יעוי"ש בפנ"מ ובקב"ע. והנה הרמב"ם מביא המשנה דאין בין הרואה שתים לרואה שלש אלא קרבן בלבד כדאיתא שם, וקשה כיון דהרמב"ם סבר דבראייה שלישית המצטרף לקרבן אף באונס, וא"כ איכא עוד הבדל בין ראייה שלישית לשנייה. - אבל אם נפרש דהשלישית מצטרפת מטעם דרגלים לדבר, שזה מעיד על הראייה השלישית שהיא בשופי. וא"כ אין הבדל בין ראייה שנייה לשלישית שבשניהם הוי בשופי. - ואילו אם באמת היתה באונס הראייה השלישית כגון שמעיד על זה אליהו הנביא שהיתה באונס שאז הדין דאינה מצטרפת לקרבן. - וע"כ דשיטת הירושלמי בפירוש המשנה דזבים דתנן מפני שרגלים לדבר לא קאי אאונס. - אבל הרמב"ם סבר דהרגלים לדבר קאי גם אאונס. - והיינו דהירושלמי סבר דזהו מצד הדין למאן דריש אתים. - אבל הרמב"ם סבר דהמשנה דזבים לא דריש אתים, ומ"מ מצטרפין ראייה שלישית לקרבן אף באונס מטעם הרגל"ד. - ובזה מיושב הא דהקשו המפרשים דהרמב"ם פוסק כרבנן, ואיהו דריש אתים, והכס"מ בפר"ו ממרים כתב בהא דכתב הרמב"ם כבד את אביך לרבות אשת אביך. ואת אמך זו בעל אמך שזהו דרשה גמורה מן התורה. - אבל לפי המבואר אתי שפיר דהרמב"ם סבר דהתנא דזבים לא דריש אתים וסבר דמצטרפינן ראיה שלישית לקרבן מטעם דאמרינן שהיתה הראייה בשופי. יח והנה מבואר מדברי הרמב"ם דהא דמצטרף ראייה שלישית אף באונס זהו מפני שהחזקה דכיון שנלקה הבשר מהשתי ראיות הראשונות אמרינן דראייה זו לא מחמת אונס באה, אלא מפני רפיון הבשר באה. יט והנה אף שאין נפק"מ בזה לדינא כיון שעכ"פ סו"ס ראייה השלישית מצטרפת לקרבן. - מ"מ לפעמים יצוייר גם נפק"מ לדינא אם אמרינן שזהו מטעם הרגל"ד שהוא כעין רובא או חזקה. והנה בהצטרף ספק בהראייה השלישית שאז אם הדין שגם אונס ודאי מצורף. אין לצרף הספק לעשות ספ"ס. - אמנם אם אמרינן שרק מצטרף מטעם הרגל"ד שהראייה היתה בשופי. - ואז אם יש ספק על הראייה בעצמותה יש לעשות ספ"ס ולטהרו גם בלא קרבן. - מלבד הנפק"מ לשיטת הרמב"ם אם יבורר על ידי נביא שהיתה באונס. - וזהו הנפק"מ לדינא בין הרמב"ם והר"ש בפירושא דהמשנה. כמוש"נ. כ ובזה מיושב שיטת הרמב"ם לנכון. והוא דאעפ"י דסבר הרמב"ם דדרשינן אתים. וממילא הכא הדין דבראייה שלישית אינה מצטרפת לקרבן אם היתה באונס. - אבל זה דוקא אם ידוע לנו בברור שהיתה באונס. - אבל כיון דזה ליתא בבירור. ממילא