נזר הקודש - נדה פה

ע"ב בד"ה כי איצטרך קרא למשא יעוי"ש. - וא"כ לפי"ז הדרא קושיא לדוכתי אמאי לא מיבעיא ליה לרב יוסף גם בראייה שנייה של מצורע. - וזהו משום דלא שייך במצורע הק"ו הא דלאחרים גורם טומאה משום דבלא"ה טמא משום מצורע. ו ונראה דגם במצורע שייך הא דלאחרים גורם טומאה היינו טומאה דזיבה, ויש בזה חלות הטומאה. משום דלאחר שיטהר מצרעתו יש עליו טומאה דזב. - ובטומאה היוצא מגופו יש חלות טומאה על טומאה, ולא אמרינן שבע לה טומאה כמו שכתבו התוס' מנחות כ"ד ועוד בכמה דוכתי, וביארנו בזה בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ד. - ואתי שפיר דלא בעי רב יוסף בראייה שנייה אלא בעי בראייה ראשונה. - ז דף ל"ה, שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור, והנה קשה טובא והא לא דמי לשעיר המשתלח שאין לו גם טומאת מגע. משא"כ הכא בזיבה דיש לה טומאת מגע וא"כ מסתבר יותר שזה תגרום לטומאת משא, דהיינו ממגע למשא. - וראיתי שכן הקשו התוס' לקמן נ"ה. - ותירצו וז"ל ויש לומר דשעיר המשתלח נמי כיון דמטמא אחרים העוסקין בו אינו טהור גמור ושייך לטומאת עצמו. והוי כאילו טמא במגע ודמיא לזוב, יעוי"ש. - ביאור הדברים דאעפ"י דשעיר המשתלח בעצמו אינו מקבל טומאה, ולא שייך גביה טומאה כיון דחי הוא. אבל עכ"פ כיון דהעוסקין בו נטמאים, הרי"ז בדמיון לכל הנטמאים במגע טומאה. ואעפ"י שאינו דומה ממש למגע טומאה, כיון שאינם נטמאים במגע בשעיר המשתלח. ורק על ידי העסק בשעה"מ נטמאים. אבל עכ"פ נקרא שעיה"מ שיש לו ג"כ טומאה. - והנה ההבדל שיש בין שעיה"מ לשארי טמאים כמו שרץ ונבלה שג"כ העיקר של הטומאה הוא לאחרים. - הנפק"מ לנגיעה, והיינו כי כל המטמאים כיון שהם בעצם טמאים. מטמאים בנגיעה. משא"כ שעיה"מ שלא הוי הוא עצמו טמא. - להכי אין לו טומאה בנגיעה. אלא רק העסוקין בו. - ומטעם זה נקרא שהוא עצמו טהור. ומביא טומאה להמשלח טומאה יותר חמורה אשר מטמא גם הבגדים כדכתיב וכבס בגדיו. - והרי"ז בדמיון לזיבה שיש לו טומאת מגע, ומביא לטומאה חמורה שהוא טומאת משא. - אמנם סו"ס יש לבעל דין לחלוק ולומר שעדיין לא דמי זיבה לשעיה"מ דזיבה הוי טומאת עצמו שמטמא הנוגעים בו. - ואפשר שזהו סברת רבא שלא חש להיוכיח משעיה"מ. - ואעפ"י שיש זה בברייתא והובא לקמן נ"ה. והתוס' הקשו היאך לא ידע רבא מהסיפא דברייתא. אמנם הרמב"ן כתב שלא היתה שנויה בביה"מ של רבא. וכן איתא בתוס' הרא"ש שם. והא דלא חש רבא בעצמו לזה. יש לומר דסבר משום דלא דמי לשעיה"מ מטעם דאינו מטמא במגע, משא"כ בזיבה אשר יש לו טומאת עצמו בזה שמטמא במגע. ואין לעשות מזה יוכיח. - והתנא דברייתא סבר כיון שעכ"פ העסוקין בו נטמאו הרי"ז בדמיון למגע. - ויש בזה לומר יוכיח. - ורבא אזיל בזה לשיטתו בהא דאיתא לקמן נ"ו דפריך שם וניליף מה זובו וכו' אמר רבא מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים יעוי"ש, ולא חש להיוכיח מהשעיה"מ. - והנה כיון דקיי"ל דדם היוצא מפיו טהור וכדתנן בפר"ו דמכשירין, וע"כ דלא ילפינן מזובו. - וכמו שמבואר לקמן נ"ו. - וע"כ דעקיר כסברת רבא דליכא למילף לעשות דם היוצא מפיו למעיין. וזהו משום דשאני זיבה שכן גורם טומאה לאחרים, וא"כ מבואר דלא אמרינן מוכיח משעיה"מ. ח והנה לכאורה קשה מדוע לא קאמר הש"ס נבילת עוף טהור יוכיח שאינו טמא וגורם טומאה לאחרים בביה"ב. - אבל יש לומר דשאני נבילת עוף טהור שאין לו טומאת מגע ג"כ משא"כ זיבה, אבל לפי סברת התוס' בשעיה"מ. שכיון שמטמא העוסקין בו להכי דמיא לטומאת מגע. - א"כ ה"נ כיון שמטמא נבילת עוף טהור בביה"ב ג"כ דמיא קצת לטומאת מגע. - והיינו דהאכילה של הנבלת עו"ט דומה לנגיעה, אלא דשאני נגיעה זו שהיא בביה"ב. ט ונראה מזה להוכיח לפשוט הספק שהסתפקנו בספרנו נזר הקודש לזבחים אם הנבלת עוף הטהור יש עליה תורת טמא ממש, או"ד דכיון דכל טומאתה הוא רק בביה"ב אין עליה דין טמא, ונפק"מ לדינא אם מכניסין אותה בעזרה אם חייב על זה כדין מכניס אב הטומאה למקדש. - והנה מזה דלא קאמר הש"ס נבילת עוף הטהור יוכיח שהוא עצמו טהור, מוכח מזה דנבלת עוף הטהור דין טמא עליה ממש והרי"ז כשרץ ונבלה. - ואין לזה יוכיח להא דזיבה. י שם, אף ראייה ראשונה של מצורע מטמא באונס, כתבו התוס' תימה וכו' ובגיוה"ש. - עיין בס"ט שמבאר שיטת הרמב"ם וזה מתאים לדברי הגיוה"ש, ומיושב גם קושיות המל"מ בפר"א ממו"מ הלכה י"ג. - יא תוס' ד"ה לאחרים גורם טומאה. פירש"י לזב עצמו גורם טומאת משא וכו' ואין נראה דעליונו של זב אינו קרוי משא וכו' יעוי"ש, ונראה דפליגי רש"י ותוס' בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד לענין כלים הטעונים טבילה. ושיטת רש"י כהראב"ד, עי' מה שכתבנו לעיל ל"ג. יב שם, אמר רב הונא ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס. - היינו טומאת מגע כש"ז. - אבל אינה מצטרפת לשנייה להיות דינו כזב אלא לטומאה להצריכו ז' נקיים אבל להיות חייב בקרבן בשלשה ראיות אינה מצטרפת, וזהו הא דזבים פר"ב ראה ראייה ראשונה בודקין אותו, והיינו לענין חיוב קרבן כמבואר. - וזהו ההבדל שיש בין בדיקה לראייה ראשונה לשנייה, דבשנייה הבדיקה גם לטומאה להצריכו נקיים. - ובדבר הראייה השלישית פליגי רבנן ור"א דרבנן סברי דאין בודקין בראייה שלישית. ור"א סבר דבודקין אף בשלישית. - וטעמייהו דרבנן דבראייה שלישית לא בעינן שתהיה בודאי בשופי, ור"א סבר דגם בראייה שלישית לחיוב קרבן בעינן לידע שהיתה בשופי, - ופליגי אם דרשינן אתיים. יג ויש לעיין לרבנן דסברי דלא בעינן בדיקה בראייה השלישית היאך הדין אם בדקוהו ונתברר שזהו מחמת אונסו אם יש עליו חיוב קרבן, - והיינו