נזר הקודש - נדה פד

ואם בשביל זה מטעם דכיון דאילו חזי עוד ראיה נעשה זב. הלא אין זה רק סברא בעלמא. אבל מה מהני סברא שהיא נגד ההיקש. - והנה גם בהא דפשיט רבא ואמר ת"ש זאת תורת הזב בין גדול בין קטן, מה ראיה ראשונה דגדול מטמא אף ראיה ראשונה דקטן נמי מטמא. - וקשה טובא מה אולמיא דהאי הקישא מההיקש דראיה ראשונה לש"ז. - ודוחק לומר שהוא מטעם דלחומרא מקשינן, מדלא קאמר הש"ס שהוא מטעם זה, ועיקר חסר מן הספר. - ועוד דלפי"ז ההיקש דש"ז מה ממעט אם לא שממעט ראיה ראשונה של זב קטן. - וע"כ דלא לחנם אקשיה רחמנא. - אמנם אתי שפיר כמו שפירש"י דההיקש מלמדנו דראיה ראשונה יש לה טומאת מגע מדאיתקש לש"ז. וכיון שכן יש לדון לאידך גיסא דבא למעט ראיה ראשונה של זב קטן מדאין ש"ז שלו מטמא. - אבל יש לומר דכיון דבא בצירוף אילו חזי תרתי. - וא"כ יש לומר דכוונת התורה דרק באופן שיש לו טומאת מגע אז מצטרף לראיה שנייה להיות מטמא גם טומאת משא. - אבל אם אינו בטומאה כלל. אז לא שייך בצירוף, וזה יש לו ללמוד מזוב דגדול דבראה שתים נעשה זב. וראיה ראשונה מצטרפת, מפני שיש לה מקודם טומאת קרי בראיה ראשונה ממילא מהני להיות לה צירוף. אבל אם אין לראיה ראשונה שום טומאה אין לה צירוף ג"כ וממילא קטן אם אין ראיה ראשונה שלו בטומאת מגע לא שייך גבי צירוף ג"כ. - ובזה אתי שפיר הא דפשיט רבא מזאת תורת הזב בין גדול ובין קטן. - ולכאורה הלא מזאת תורת הזב אין לנו אלא הלימוד שיש דין זב גם בקטן, אבל אין מזה לימוד לדין מגע בראיה ראשונה. - אבל לפי האמור אתי שפיר, והיינו דהכוונה דכיון דאמרה תורה דיש דין זב גם בקטן, והיינו דבשתי ראיות נעשה זב, וע"כ דראיה ראשונה כיון דבאה בצירוף ע"כ יש לה טומאה במגע. ב כתב הרמב"ם בפר"א ממו"מ הי"ב וז"ל ראיה ראשונה של זב אינה מטמאה במשא והרי היא כש"ז בין מאיש גדול בין מאיש קטן עכ"ל, וכתב הראב"ד אין לשונו מיושר שאילו היתה ראייתו של זב קטן בש"ז לא היתה טמאה כלל עד שיהיה בן ט' שנים ויום אחד, אבל התורה הקישה קטן לגדול וכו' יעוי"ש. כוונת הראב"ד להשיג דמלשון הרמב"ם משמע שראיה ראשונה הרי היא כש"ז וא"כ אין לטמא ראיה ראשונה של זב קטן אף במגע. - והרמב"ם שכתב שאינו מטמא במשא, אבל במגע מטמא. ולפי הטעם שהוקשה לש"ז, זה ליתא בקטן. - אלא אדרבה רבתה תורה מההיקש דזאת תורת. - וזהו לפי מה שפשיט רבא הכא בסוגיא. - ומרן בכס"מ כתב ורבינו ג"כ לכך נתכוין. - ולכאורה השגת הראב"ד נכונה מהא דכתב הרמב"ם דהרי"ז כש"ז. - איברא דיש לפרש כוונת הרמב"ם בזה להודיענו שדין ראיה ראשונה אינה אלא כש"ז לומר שאין לזה טומאת משא אלא טומאת מגע גרידא ולא נתכוון הרמב"ם לומר שתמיד ראיה ראשונה כש"ז, ואפשר שזה כוונת מרן. - אמנם דוחק לפרש כן בלשון הרמב"ם. ג ונראה לבאר דנפק"מ לדינא בין הרמב"ם והראב"ד כאשר יבואר והוא, - דהנה בעיקר הבעיא דרשב"ל אם ראיה ראשונה של זב קטן מטמא במגע יש לפרש בשני אופנים. - א) באופן שראה רק ראיה אחת ותו לא. - ומבעי' ליה אם לראיה זו טומאה של מגע. אעפ"י שש"ז אין לו טומאת מגע, אבל ראיה של זיבה שאני. ב) יש לפרש דבאמת מיירי שראה שתים. ומכל זה הספק על הראיה ראשונה אם יש לה טומאת מגע. ואעפ"י שעכשיו הוא זב, וראיה זו השנייה מטמא גם במשא, אבל ראיה ראשונה טרם שנעשה זב אין לה גם טומאת מגע. - מטעם ההיקש לש"ז. - נמצא דאם נפרש כאופן השני דאז באופן הראשון שלא נעשה זב פשיטא שאין לראיה זו טומאת מגע. - ד והנה הראב"ד מפרש כאופן הראשון. וסבר דהא דפשיט רבא מזאת תורת הזב מרבה לטומאת מגע גם בראיה ראשונה של זב באופן שלא ראה עוד פעם. ולא משגיחין על ההיקש דש"ז כלל. - ולהכי כתב דהעיקר מזאת תורת הזב. - אמנם הרמב"ם מפרש הסוגיא באופן השני שכתבנו דהיינו באופן שראה שתי ראיות והספק על הראיה הראשונה אעפ"י שעתה הוא זב גמור. - ומפרש הא דפשיט רבא מזאת תורת הזב שגם זב קטן בכלל, היינו באופן שנקרא זב דהיינו שראה שתים, דבראיה אחת לא נקרא זב. - ובאופן זה אין הבדל בין גדול לקטן. ובזה ראיה ראשונה של קטן מטמא במגע. - אמנם באופן שלא ראה רק ראיה אחת זה לא רבתה תורה מזאת תורת הזב, כיון שלא נקרא עדיין זב וממילא דין ראיה זו כש"ז ממש. וכשם שאין טומאה לש"ז שלו. כן אין טומאה כלל גם לראיה ראשונה הלזו. - נמצא דלשיטה זו שפיר מקוים ההיקש לש"ז בין לגדול בין לקטן, והיינו דלגדול הוקש שאין לראיה זו ראשונה טומאת משא, ולקטן הוי ההיקש שאין ראיה ראשונה גרידא טומאה כלל מטעם ההיקש לש"ז שלו. - וזהו כוונת הרמב"ם שכתב והרי היא כש"ז בין מאיש גדול בין מאיש קטן, והיינו דאעפ"י שאין ההיקש מקוים משעה שנעשה זב, והיינו דלאחר שראה שתים אז גם ראיה ראשונה מטמא במגע מפני שנכלל בזאת תורת הזב. אבל ההיקש מקוים בראה ראיה ראשונה לחודיא, דאז אין לה טומאה כלל, ומזה תצא נפק"מ לדינא בין הראב"ד להרמב"ם דלהראב"ד גם בשראה ראיה ראשונה לחודיא מטמא ראיה זו במגע. ולהרמב"ם אין לראיה זו טומאה כלל. וכמוש"נ. ה שם בעי רב יוסף ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא. - והנה בחדושי חת"ס הקשה הלא גם בראייה שנייה תבעיא ליה דהא לקמן מסיק רבא דראייה שנייה נמי אינו מטמא אלא מפני שגורם טומאה לאחרים, וא"כ במצורע שאין ראייה שנייה שלו גורם טומאה לאחרים תיבעיא ליה, ומתרץ וז"ל וי"ל ראייה שנייה פשיטא ליה דמטמא במשא בק"ו טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור אינו דין שיהיה טמא בטמא כדאיתא בב"ק כ"ה בפרק כיצד הרגל, אבל בראייה ראשונה ליכא למימר ק"ו משום דאיכא למימר דיה כראייה ראשונה של טהור שאינה מטמאה אלא במגע וכדאמרינן שם בב"ק לענין ש"ז עכת"ד, יעוי"ש. - והנה יש להשיב על זה דלא שייך הכא לומר טמא בטמא דאכתי אינו טמא אלא על ידי ראייה זו הוא נעשה טמא. וכן כתבו התוס' לקמן נ"ה