נזר הקודש - נדה פג

גזירה"כ משכבו ולא הגזול, וא"כ היאך מטמא ע"ה בגדו של חבר יעוי"ש. אבל נראה דרק בתורת משכב ממעט הכתוב דהיינו בלא נגיעה, אבל בנגיעה ליתא להאי מיעוטא, אח"כ ראיתי שהשיט"מ מביא בשם המאירי כן יעוי"ש, ובזה יש ליישב קושיות התוס' שם לרש"י. - וראיתי ברמב"ם פרכ"ד מכלים ה"ז וז"ל אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינן שלו שנאמר והנוגע במשכבו, גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור יעוי"ש, הרי מבואר דסבר הרמב"ם דרק מטומאת משכב ממעט הכתוב דהיינו משכב באופן שלא נגע. - וע"כ דזהו גם שיטת רש"י. - ובספר כוס ישועות מיישב בזה שיטת רש"י. ט שם, קדם אצל אשתו. - והקשה הרשב"א היאך האמינה לדידה דהא החשוד בדבר לא דנו ולא מעידה יעוי"ש, והריטב"א מתרץ דלהכי לא שאל לדידיה רק לדידה משום דהוי מסיח לפי תומה שאין כאן עדות חשוד יעוי"ש. - ויש לעיין להפוסקים דבישראל לא מהני מסלפ"ת. - ועי' בפ"ת אה"ע סימן י"ז סקכ"א דהכל לפי ראות עיני המורה יעוי"ש. ויש ראיה לזה מדברי הריטב"א הכא. א דף ל"ד, רגל הוי, והקשה הרמב"ן מדוע לא משני לעיל דפריך ותיפ"ל משום בגדי ע"ה לישני דרגל הוי. וכתב דדוקא בצדוקים שהם מזרע ישראל אמרינן דברגל טיהרו, משא"כ בכותים יעוי"ש, ולפי"ז בגר ע"ה ליתא להאי דינא. - אבל הריטב"א כתב דשאני כותים מטעם שקלקלו מעשיהם הרבה במה שלא החזיקו יעוי"ש. ונפק"מ בין הרמב"ן להריטב"א בגר ע"ה ולא קלקל מעשיו דלהרמב"ן נוהגים בו טומאה גם ברגל. ולהריטב"א הרי הם כישראל. ב ויש לעיין אם בועל נדה יש לו מעיינות לטמאות כמו נדה. - ולכאורה מדאמרה תורה ותהי נדתה עליו משמע שהוא כמו נדה גם לענין מעיינות דרק מדין משכב מיעטה התורה כדלעיל. ג ונראה דזה תליא בזה שכתבנו לעיל לחקור אם בועל נדה יש לו דין טומאה יוצא מגופו, או"ד שדין מגע טומאה עליו, ואם אמרינן דרק תורת מגע טומאה עליו פשיטא שאין לו מעיינות דזה נאמרה רק על מי שטומאה יוצא מגופו. - והנה מהא דפריך הש"ס לעיל ותיפ"ל משום צינורא דע"ה. - והיינו דחשו בע"ה משום בועל נדה, וכיון דהצינורא שלו מטמא, מוכח דיש לו מעיינות. - ומוכח לפי"ז דבועל נדה יש לו דין טומאה יוצא מגופו. - וראיתי בחדושי הריטב"א שנחית לזה. ומביא בשם רבינו שמשון לדחות ראיה זו שכתב דאפילו אם אין לו מעיינות, מ"מ צינורא שלו טמאה לפי שנגע בשפתיו ומטמאה כלים בכל שהוא משום טומאת משקין דרבנן יעוי"ש. והנה מדברי התוס' הכא ד"ה וזובו טמא וכו' משום דאית ביה משום דררא דטומאה דאורייתא אם הוא זב או בועל נדה יעוי"ש. משמע שרוקו של בועל נדה דין מעין עלו. - אבל יש לומר כדברי רבינו שמשון שמטמא מדרבנן מטעם טומאת משקין. ד והנה הריטב"א בא בהוכחה מה שהוקשה להאומרים דבועל נדה יש לו מעיינות דלפי"ז מאי פריך ותיפ"ל משום צינורא דע"ה, דהלא משום צינורא דע"ה דיו בטבילת בגדיו, ואילו משום מעיינות בועל נדה אף גופו טמא מחמת רוקו שמטמא אדם במשא יעוי"ש, ביאור דבריו דכיון שנתזה הצינורא על בגדיו שהוא נושא, ממילא נושא הוא את הרוק, ואם יש לזה דין מעיין הרי הוא אב הטומאה לטמא אדם. - אבל יש להעיר הלא כיון שאמרה תורה שאינו עושה משכב אב הטומאה, וא"כ מדוע יהיה חמור הרוק יותר מעצמו שהוא אינו עושה אב הטומאה ומעיינות שלו עושות אב הטומאה. - ויש לומר דשאני רוק שיוצא מתוך הגוף ממה שהוא בפנים, וראיתי אח"כ במל"מ פר"ג ממו"מ ה"ב שנחית לזה לומר כן. - ומפרש שזהו כוונת הר"ש שמסתפק אם בועל נדה יש לו מעיינות, יעוי"ש. - והנה מה שמספקא ליה להר"ש פשיטא ליה להתוספי הרא"ש לעיל ל"ג שכתב דלענין מעיינות דינו של בועל נדה כנדה עצמה, יעוי"ש, וע"כ דיש הבדל ממשכב, וזהו כיון שבא מתוך הגוף עצמו. - ולשיטה זו יש להוכיח דבועל נדה הוי טומאה יוצא מגופו. - דע"כ אין לומר דרק טומאת מגע עליו. - משום דכיון דעצם הטומאה לא נטמא מגופו של עצמו, וא"כ אין סברא לומר דהיוצא מגופו חמיר טומאתו, יותר מטומאת עצמו, דהוא עצמו רק מגע טומאה עליו, והיוצא מגופו הוי טומאת הגוף כדין של הטמאים שטומאה יוצא מגופם. ה והנה לכאורה יש לדייק מהא דתנן זבים פר"ה מי"א והובא ביומא ו', בע"ק כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא משכב תחתון כעליון יעוי"ש, ואם אמרינן דבועל נדה יש לו מעיינות א"כ מדוע לא קאמר התנא דעדיפא מיני' שחמור שיש לו מעיינות ומעיין אב הטומאה ומטמא אדם וכלים. - ואפשר לומר דכוונת התנא דאפילו בהדברים שהם חוץ לגוף ג"כ בועל נדה חמור מטמא מת. - ועי' בתוספי הרא"ש. - עוד נראה דשנה התנא משכב ומושב שנטמאו לטמא אוכלין ומשקין אף בלא נגיעה. - ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' שם תימא לי דטומאת מת חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי מתכות לעשותו אב הטומאה יעוי"ש. - ולפי מה שכתבנו איכא רבותא יותר במשכב ומושב שאף בלא נגיעה, והיינו אפילו עשר מצעות זו תחת זו, ג"כ נעשו משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין וזה לא מצינו במת, ומטעם זה לא נקט התנא מעיינות דעכ"פ בעינן נגיעה, או משא. א ע"ב, אמר רב יוסף כי פשיט רשב"ל בזב בעי הכי ראיה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז אמר רחמנא כל שש"ז שלו מטמא ראיה ראשונה שלו מטמאה והאי כיון שש"ז שלו לא מטמאה ראיה ראשונה נמי לא תטמא. או"ד כיון דאילו איהו חזי תרתי מצטרפא מטמיא, - ביאור הדברים דהנה לכאורה קשה כיון דאמרה תורה דתנאי הזיבה תלוי בדין ש"ז. וא"כ אין כאן עוד להסתפק דפשיטא דכיון דאין לו טומאה דש"ז אין לו גם טומאת זיבה טרם שנעשה זב. - דדוקא בשתי ראיות נעשה זב. ובראיה ראשונה שאין לו דין זב, ע"כ אין לו טומאת מגע שלא חמיר ראיה ראשונה מש"ז מטעם גזירת הכתוב.