נזר הקודש - נדה פ

שינשאו למעלה מן הזב הם הנקראים מדף והם כולם ככלים שהוא נוגע בהם שהם ראשון לטומאה. ואינן מטמאין לא אדם ולא כלים, אבל מטמאין אוכלין ומשקין כשאר ולדות הטומאה וטומאת מדף הוא מדבריהם עכ"ל, והנה לשיטת הרמב"ם הא דתנן התם מטמא שנים ופוסל אחד הכל קאי על אוכלין ומשקין. והנה מה שכתב הרמב"ם שהיא טומאה דרבנן תמוה טובא, וכמו שהקשה הראב"ד, ומרן הכס"מ כתב דהקרא הוא אסמכתא יעוי"ש. - והראב"ד סבר שהוא טומאה דאורייתא ומה"ט כתב דגם מטמא כלים והביאור בזה דכיון דכתיב יטמא עד הערב ע"כ מיירי בכלים שיש להם טהרה על ידי טבילה והערב שמש, ואילו אוכלין ומשקין אין להם טהרה. - והנה מזה מוכיח שפיר הראב"ד שע"כ הוי טומאה דאורייתא. מדאמרה תורה יטמא עד הערב שע"כ מיירי גם בכלים שיש להם טהרה. - ובזה תמהני על הרי"ק הובא שם בכס"מ שתמה על הראב"ד דמבואר בסוגיא דרק אוכלין ומשקין מטמא. - ותמוה דהלא לפי"ז היאך יפרש הא דיטמא עד הערב, שזהו עיקר השגת הראב"ד. - והראב"ד ע"כ מפרש דעיקר הלימוד למעט עליונו של זב דאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלי חרס, אבל לא מיעטה התורה כלי שטף שיש להם טהרה, - והנה גם התוס' בד"ה עליונו של זב הקשו היכי מוקי לה בעליונו של זב דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין הלא אין להם טהרה במקוה, וקרא כתיב יטמא עד הערב יעוי"ש, והראב"ד ג"כ הוקשה לו זה. ולהכי כתב דע"כ כלי שטף ג"כ נטמאו מעליונו של זב. - והנה לשיטת הראב"ד ע"כ הא דלא קאמר הש"ס גם כלי שטף נראה דסבר הראב"ד דכלי שטף מתטמאין דוקא כל זמן שעליונו של זב עליו דאז דין עליונו של זב להיות אב הטומאה לטמא כלים. - ולאחר שפירש לא הוי אלא ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין לחודיא. - והש"ס לא הזכיר אלא הדין לאחר שפירש לגמרי מהזב, ודין זה מבואר היינו הבדל שיש בין קודם שפירש מהאב בין לאחר שפירש מהאב ברמב"ם פר"ו מאבוה"ט בהי"א ובהי"ב יעוי"ש. - וזהו כוונת הראב"ד הכא דקודם שפירש עליונו של זב מהזב מטמא גם כלי שטף שיש להם טהרה, ולאחר שפירש אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, זהו לשיטת הראב"ד כמוש"נ. - אמנם הרמב"ם ע"כ סבר דגם קודם שפירש אינו מטמא כלים. - והשגת הראב"ד במקומו עומד. - ב ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש הא דיטמא עד הערב על עליונו של זב עצמו קאי וכמו שפירש הרמב"ן בחידושיו דה"פ דקראי וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא. וכן הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו שאיתו תחתיו יטמא עד הערב יעוי"ש. - ולפי פירוש זה אתי שפיר הסוגיא דעליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ולא כלים. ג (והנה לפלא על המהרש"א שכתב בדברי התוס' מה היא דנושא את המדרס מטמא אדם וכלי חרס יעוי"ש. ותמוה דהלא מבואר להדיא ברמב"ם שם בפר"ו ה"ב דנושא את המדרס אינו מטמא אדם וכל"ח, ומצאתי בעל"נ שהביא שכן השיג עליו במי נפתוח). ד ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב טומאת מדף מדבריהם שזהו נגד הסוגיא הכא דמבואר שדרשו כן חז"ל מדרשה דקראי, ומרן הכס"מ כתב שסבר הרמב"ם שזהו אסמכתא דוחק לומר כן.- והנה לולא דמסתפינא ממרן אמינא דשני ענינים איכא בעליונו של זב חדא בעודן על גביו דהיינו טרם שפירשו, ועוד איכא לאחר שפירשו. - וסבר הרמב"ם שזה שדרשו רבותינו דעליונו של זב מטמא אוכלין ומשקין והוא מן התורה זהו אם נגע עליון של זב קודם שפירשו, אמנם לאחר שפירשו אז מטמאין אוכלין ומשקין רק מדרבנן, ועיקר הא דנקראים מדף הוא מפני הטומאה דלאחר שפירשו והוא טומאה קלה שאינו מטמא אלא מדרבנן. - אבל מה שמטמא מדאורייתא, וזהו במחוברין לא שייך לקראותן מדף והא דכתב הרמב"ם והם הנקראים מדף הוא על שם סופן לאחר שיפרשו מן הזב שזה לא הוי אלא טומאה דרבנן דהיינו טומאה קלה. - כדאיתא לעיל ד' ע"ב. - אבל לא מסתבר לומר טומאה קלה על זה שנדרש מקרא, ולהכי מסתבר לומר דהרמב"ם קורא לזה מדף על לאחר שפירשו, וגם קודם שפירשו קורא אותם הרמב"ם מדף מפני הטומאה דלאחר שפירשו. ה ובזה יש ליישב שיטת הראשונים הובא ברש"י לעיל ד' ע"ב ד"ה בטומאה דרבנן שפירשו מדף הוא עליונו של זב והוא דרבנן והקשה רש"י וכתב ושבוש הוא דעליונו של זב מטמא ככר מן התורה בפרק בנות כותים נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה לומר לך דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ומעיקרא כי אותביניה הכי הוי ס"ד דעליונו של זב הוא עכ"ל, יעוי"ש. אמנם לפי מה שפירשנו אפשר ליישב שיטה זו. - והיינו דהתם מיירי שלא היה מונח המדף על הזב דהרי שם איתא ככר על גבי הדף ומדף טמא מונה תחתיו דהיינו על הקרקע כדפירש"י שם. ובזה לא הוי עליונו של זב מטמא אלא מדרבנן לאיב"א. - ובזה פליגי הני תרי לישני דהלישנא קמא סבר דגם בדפריש העליון של זב מהזב ג"כ מטמא אוכלין ומשקין מדאורייתא ולהכי מוקי דמיירי באין בו דעת לישאל דספיקו טהור, והאיב"א סבר דבאופן דפריש העליון מהזב לא הוי טומאה זו לטמא אוכלין ומשקין אלא מדרבנן, והרמב"ם יש לומר דמפרש כן הסוגיא. ולהכי פוסק כאיב"א כי זה דרכו בכל מקום. - ובאופן זה אין סתירה מהסוגיות. ו שם, ותחתונו של בועל נדה מנלן. (היינו שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין) דתניא ותהי נדתה עליו וכו' נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. - מתקיף לה ר' יעקב אימא כהיא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם ולטמא בגדים לחומרא אף הוא לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו לטמא אדם ולטמא בגדים ולקולא ופירש"י ששניהם לא יטמאו דהא במשכבו פשיטא לן שנתקו הכתוב הלכך במגעו נמי שאם נגע באדם לא יטמאנו יעוי"ש, ויש לעיין איזה סברא הוא שנקל במגע מטעם שהקילה תורה במשכבו הלא ע"כ מגעו תמיד חמור יותר. - ועוד במקום דאיכא למידרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן. - וא"כ מדוע פריך ר' יעקב למידרש לקולא.