נזר הקודש - נדה עט

משונות לבד מאדום, - ומטעם זה אם הכותים דורשים אשה ואשה, הנה כן ע"כ דרשי איש ואיש למעט אשה מלובן, ולאו דוקא אודם אלא גם כל המראות לבד מאדום, וא"כ אין משלימין דם ירוק לאדום ולהכי שפיר קאמר הש"ס הטעם מפני שלא דרשי אשה ואשה. ב שם, אנן דדרשינן אשה ואשה. - כתב המהר"ם מקשין העולם א"כ מאי איצטרך לגמרא לאוקמא מתניתין בסתמא וכר"מ, לוקמה בדחזיין, מאי אמרת אפילו דידן נמי לישני אנן דדרשינן אשה ואשה כי חזיין מפרשי וכו' אינהו דלא דרשי אשה ואשה כי חזיין לא מפרשי גזרו בהו רבנן יעוי"ש. ג ונראה דאי מיירי המשנה בדחזיין.- וא"כ טמאות מדאורייתא לדידן. - ולא איצטרך לגזירה. וע"כ לפי"ז כוונת התנא להודיע עיקר הדין דיש איסור נדה מבת יום אחד וא"כ אפילו דידן נמי. - ואם בשביל שהכותים טועים וסברי שאין לקטנה טומאת נדה עד שתגיע לשנת י"ב ויו"א. - א"כ היה להתנא למיתני דבנות כותים טמאות עד שנת י"ב ויו"א, וזהו כוונת הש"ס דמקשה אי דקא חזיין אפילו דידן נמי. ואם בשביל שאינן טובלים לא היה להתנא למיתני שהן נדות מעריסתן שזה לא הוי חידוש בכותים יותר מדידן. ועיקר החידוש שאינן טובלות אותו, א"כ היה להתנא למיתני שהן טמאות עד י"ב שנה ויו"א. - וע"כ דאיירי בסתמא וחידשו שיש לגזור על כל הבנות מטעם המיעוט, וזהו כר"מ. ד שם, לסוכה שמן של תרומה. - והנה מיירי הכא בתרומה דרבנן, וא"כ לכאורה מוכח מזה דגם איסור דרבנן לא ספינן לקטן בידים. וקשה מזה על הרשב"א שמתיר לספות בידים לקטן איסור דרבנן. ומכבר אמרתי דהכא הכוונה להסוכה שהוא גדול, וכיון דסיכה כשתייה הסכין אותה הרי"ז כמטמא תרומה בידים. וכתבתי זה בספרנו נזר הקודש לערכין. - והנה עתה ראיתי בספר ערוך לנר הביא שכן כתב הר"ן בחידושיו וניהניתי. - אמנם הקשה הערל"נ שם על הר"ן דהלא מבואר בסוגיא דנגיעה דזב וזבה אינם פוסלים תרומת חו"ל. וא"כ אין זה שייכות למטמא תרומה, יעוי"ש. - אבל נראה דלא קשה. ודברי הר"ן צודקים. - והיינו דכיון דסיכה כשתייה, א"כ מה שנכנס השמן להתינוק הטמא על ידי הגדולים הסכין. - ובזה התרומה נטמאת בזה שנכנס לגוף זה שטומאה יוצאה מגופו. ובזה עושין הסכין איסור שמטמאין את התרומה. בזה שדוחקין התרומה לגוף טמא. - ה רש"י ד"ה איש כתיב בפרשה וכו' אלא מה טעם אין מיבמין ויגדלו יחד עכ"ל, ויש להבין לאיזה צורך מסיים רש"י ויגדלו יחד. גם משמע מפירש"י שגם האשה היא קטנה. - ונראה דכוונת רש"י לזה שאיתא לקמן מ"ה לכשיגדיל יבעול. - והכוונה שביאת קטן היא ביאה גרועה אבל אין הפסד ביבום דהשתא שזה הוי הכנה לכשיגדיל. - עוד נראה בכוונת רש"י דלא תאמר שקטן לא הוי בר הקמת שם כיון שאינו מוליד. על זה כתב רש"י ויגדלו יחד, והיינו כיון דיהיה אח"כ להיות ראוי להוליד. להכי נקרא גם עכשיו בר הקמת שם. וראוי ליבום. - והנה פליגי רש"י ותוס' בקדושין י"ט אם קטן קונה יבמה מדאורייתא. - והנה מזה דפריך הש"ס בפשיטות שקטן ייבם, משמע שקונה מדאורייתא ובמקום אחר ביארנו בזה. ו ע"ב, למעוטי אשה מלובן. - כתבו בתוס' הקשה הריב"ן למ"ל למעוטי אשה מלובן הא ממעטינן לעיל מדמיה דמיה דד' דמים טמאים באשה ותו לא, ותירץ דמ"מ ה"א דאתי בק"ו מאיש דלא מיטמא באודם מיטמא בלובן. אשה לא כש"כ וכו' יעוי"ש. - והנה לכאורה אפשר לומר דהתורה מיעטה אשה מלובן, לומר שאין באשה טומאת לובן שיש באיש כגון בע"ק שטמא טומאת ערב. - וכמו כן בדיני זיבה כמו בזב. - ועל זה אמרה תורה שאין לנהוג דיני טומאת לובן הנוהג באיש. - וא"כ אין זה שייכות להא דדמיה דמיה שרק ד' מיני דמים לטומאת נדה. - והכא בא למעט מטומאת איש שאין טומאת לובן הנוהג באיש נוהג באשה. - וב"ה מצאתי אח"כ בחדושי הרמב"ן שכתב וז"ל ונ"ל דמשו"ה איצטרך ייתורא דאי משום הא דדמיה דמיה לא הוי ממעטין אלא מטומאת נדה, ועדיין היינו מטמאין באשה מדין ש"ז או זוב של איש היינו מטמאין לטהרות ולא לבעלה ומניה ממעטי ליה עכ"ד יעוי"ש, וזהו כמו שביארנו. ז אמנם נראה להצדיק דברי התוס' בהקושי' דהריב"ן. והוא דהנה לכאורה קשה הלא למ"ל קרא ואיש למעט אשה מלובן, והלא זה ידענו ממקום אחר, והוא הא דאיתא בספרא פט"ו טומאתו בזובו, בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם, והלא ק"ו הוא ומה אם הזבה שאינה מטמא בלובן מטמאה בדם הזב שהוא מטמא בלובן אינו דין שיטמא בדם ת"ל טומאתו בזובו בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם, ק"ו לזבה שמטמאה בלובן. ומה אם הזב שאינו מטמא בדם מטמא בלובן זבה שמטמאה בדם אינו דין שמטמאה בלובן ת"ל טומאתו היא טומאת האיש בלובן וטומאת הזבה בדם ע"כ לשון הספרא. - וא"כ מבואר הלימוד למעט אשה מלובן. וא"כ למה כתבה תורה עוד מיעוט מואיש. ח וע"כ צריך לומר דדרשה דהספרא בא למעט שלא לנהוג טומאת זב וש"ז באשה היינו שאין באשה הטומאה דאיש המטמאה בלובן לענין טומאת ערב, ולטהרות. - אבל הקרא דואיש בא למעט אשה מלובן לטומאת נדה, ועל זה שפיר הקשה הריב"ן דזה נלמד מדמיה דמיה. - ובזה כתבו התוס' בשם הריב"ן שתירץ משום דאיכא למילף בק"ו, - והיינו זה הק"ו בעצמו ששנה התנא בהספרא דגם לרבות לטומאת נדה איכא ק"ו. - א דף ל"ג, אילימא תחתיו דזב וכו' נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. - והביאור בזה דעליונו של זב אינו דומה לתחתוני שהוא המשכב שהוא אב הטומאה. ומטמא אדם וכלים. אבל עליונו של זב לא הוי אלא ראשון לטומאה, ואינו מטמא אדם וכלים. אלא אוכלים ומשקין. - והנה האי עליונו של זב ע"כ מיירי בלא נגיעה דהזב, דבנגיעה מטמא ע"כ גם אדם וכלים. וע"כ מיירי כגון שיש דבר המפסיק, וכן פירש הרב ברטנורא בפר"ה דזבים מ"ב. - וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ו ממו"מ ה"ג וז"ל כל הכלים