נזר הקודש - נדה ז

ד והנה בעיקר היסוד שכתבו התוס' דלא ילפינן מסוטה לטומאה דלמפרע לטעם דלא מצינו בסוטה טומאה למפרע. - לכאורה יש להעיר הלא גם בסוטה משביעין אותה על לשעבר, וזהו דחיישינן גם למפרע שמא זינתה בעודה ארוסה דהרי מגלגלין בשבועה שלא שטיתי ארוסה. והריטב"א סובר שמעכב גם בדיעבד אם לא גילגילו בהשבועה גם אם לא זינתה בעודה ארוסה. - ואפילו להסוברים דאינו מעכב בדיעבד, אבל עכ"פ הרי חזינן דהתורה נחתה להסתפק בזה. וגם המים בודקין אותה בלמפרע. - אבל נראה דהתם בסוטה הספק אם היא טמאה או טהורה, ואין נפק"מ בזמן, דהרי גם אם זינתה בעודה ארוסה טמאה היא. - וממילא גם אם לא זינתה עתה אחרי הקינוי והסתירה, עדיין לא יצאת מדי ספק טומאה שמכבר. - ועל זה אמרה תורה שמגלגלין והוא מטעם דהספק הוא עתה אם היא טהורה. וגם על ספק זה אמרה תורה דהספק הוא כודאי, והמים בודקין אותה. - אמנם לא כן בהאשה הכא בנידון דידן אשר אין להסתפק בהטומאה דהרי דם לפניך. - ורק אנו באים לחוש לדם למפרע, - זה לא מצינו בסוטה. ואדרבה כל עיקר הספק בלמפרע הוא רק אם עכשיו דהיינו מהקינוי וסתירה דעתה טהורה היא אז טרם יצאת מהספק אם טהורה היא מזמן הקודם. - אבל אם היא טמאה מהקנוי וסתירה דעתה אם זינתה אין לנו שוב לחוש בלמפרע כי אין לנו נפק"מ מזה, מטעם דהעיקר לנו הידיעה אם טהורה היא לבעלה או לא ולהכי גם אם לא זינתה עתה מהקנוי וסתירה. עדיין לא יצאנו מספיקא אם טהורה היא מפני הזנות אם זינתה בעודה ארוסה. - ומטעם זה אין הגלגול שבועה בא לברר על הזמן, רק בא לברר על עצם הדבר אם היא טהורה עתה לבעלה. - משא"כ הכא באשה שאנו דנין רק על למפרע ולזה כתבו התוס' דלא ילפינן מסוטה למפרע, וכמוש"נ. ה ובזה שכתבנו יש לבאר הא דהקשו המהרש"א ומהר"ם מדוע במקוה מטמאין גם הטהרות בלמפרע. - והיינו כי דין המקוה לענין אדם וכלים שטבלו בה דומה ממש לסוטה. - כי הלא אין דנין על עצם המקוה וטהרתה, ורק על האדם והכלים, אנו מסופקים אם טהורים הם. והספק דמקודם אם הטבילה היתה כהוגן, הרי היא ספק דעכשיו, אם טהורים הם ודומה ממש לסוטה אשר מסופקים אנחנו אם טהורה היא. ואין נפק"מ בזמן מתי נעשית המאורע ורק הספק אם טהורה, ובזה עשאה הכתוב ספק כודאי. - ואינו בדמיון לאשה שאין לנו ספק בעצם הטומאה דהרי דם לפניך, ורק הספק על הזמן הקודם זה לא מצינו בסוטה, וכמוש"נ. ו כתב הרמב"ן בחידושיו וז"ל ואי קשיא לך מ"ש אשה מהא דתנן לקמן גבי נגע באחד בלילה וכו' שחכמים מטמאים טומאה ודאי שכל הטומאות כשעת מציאתן, וכאן נמי הרי דם לפניך. לא קשיא דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא ואע"ג דשכיחי בה דמים. מ"מ כל שהפסיקה וטהרה בחזקתה זו היא, אבל אדם זה אינו עומד בחזקת חי תדע דתניא בתוספתא ומודים חכמים לר"מ כשראוהו חי אלמא דבכה"ג בחזקת חי הוא לא מפסקינן ליה מחזקתי' אעפ"י שנמצא מת בשעת מציאתן ובמקום מציאתן אבל אזי לומד כן גבי אשה כיון דספק ביאה היא ספק הוי ספק לא הוי תולין להקל עכ"ל, ויש לעיין דהרי הכא באשה היא ג"כ טמאה ודאי דהרי דם לפניך. והרי זה כמו ודאי נגע. והספק בלמפרע כמו בנגע באחד בלילה דחכמים מטמאין דהרי מת לפנינו. והכא באשה ג"כ עכשיו היא בטומאה ודאית. - ועוד מה שמדמה הא דאשה הכא לספק ביאה גם כן לכאורה תמוה דהרי גם בספק ביאה ברה"י פליגי ר"א ורבנן בפסחים י' וב"ב נ"ה וחכמים מטמאין. ז אבל נראה כמו שביארנו. והיינו דהספק בנגע באחד בלילה שהוא ספק אם נטמא. - וזה הוי דומיא דספק סוטה שהספק אם נטמאת ואין לנו לדעת מתי היתה. ורק אם אנחנו מסופקים אם טהורה לבעלה, בזה עשאה התורה ספק כודאי, משא"כ בהא דאשה שאין אנחנו מסופקים אם האשה טמאה, דהרי ודאי טמאה היא, רק הספק אם היתה טמאה גם בזמן למפרע. וזה לא מצינו בסוטה. ולספק זה לא נחתה תורה להסתפק ולעשותו כודאי. ומזה יצא הדין כי אין לחוש לטומאה באופן שהספק דלמפרע. - ואעפ"י שיש ספק על הטהרות, ואצלם הספק אם נטמאו, אכל כיון שעיקר הספק בא מכח הסיבה. וכיון שבטלה הסיבה שהיא הטומאה דהאשה ממילא בטל המסובב להסתפק על הטהרות. וזהו כוונת הרמב"ן שכתב דגבי אשה הוי ספק ביאה, והביאור דהספק בהמסבב. - וכאן שהספק זה ליתא בתורה. הרי הוא כמאן דליתא. ח ובזה יש ליישב הא דהקשה הר"ש בפר"ד דטהרות מ"ד לדברי התוס' דלמפרע לא ילפינן מסוטה מהא דנגע באחד בלילה דחכמים מטמאין, ומבואר בתוספתא דהא דר"מ מטהר הוא דוקא ברה"ר. אבל ברה"י גם ר"מ מטמא. הרי מבואר דגם למפרע מטמאינן ברה"י יעיי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו יבואר לנכון דשאני התם דהספק אם נטמא, ובזה הוי ספק כודאי. משום דזה הוי דומיא לסוטה. וכמו שנתבאר לעיל. ט והנה לכאורה יש להעיר מסוגיא דעירובין ל"ו דפריך שם בהא דתנן עירב בתרומה ונטמאת וכו' דסבר ר"מ דלא הוי עירוב מספיקא מהא דתנן נגע באחד בלילה וכו' ור"מ מטהר מטעם דמוקמינן אחזקה יעוי"ש. וקשה הא אפשר לומר דשאני ספק טומאה בתרומה. דהתם הוי טומאה למפרע. דהרי עתה בודאי התרומה טמאה. ורק הספק בלמפרע, ובזה אין ללמוד מסוטה. וא"כ אמאי מטמא ר"מ מספיקא אפילו ברה"ר, וגם בלא"ה תקשה מ"ט דר"מ. - וגם יש לומר דשאני בהא דנגע באחד בלילה דמיירי ברה"ר כמו"ש הר"ש והובא לעיל דכיון דע"כ האי דינא דנגע באחד בלילה הוי דומיא לסוטה כדלעיל, ולהכי מטהר ר"מ ברה"ר. ולכאורה מוכח מזה דהא דטהור ברה"ר ספק טומאה לא מסוטה אנו למידין אלא הוא מטעם חזקה. וזהו כשיטת התוס' נזיר נ"ז וזהו דלא כשיטת התוס' הכא ובחולין ט'. וצ"ע. י והנה שיטה אחרת לרבינו הרא"ש בתוספי הרא"ש שהקשה גם כן מדוע פריך מהא דנגע באחד בלילה. ולא פריך מהא דמקוה דמטמאינן למפרע אע"פ שלא דמי לסוטה. ותירץ דבעינן דומיא דסוטה דאפשר