נזר הקודש - נדה עו

זה חסרון גם בעצם הטומאה, לומר דאין כאן טומאה המחייבת קרבן בביאת מקדש. אמנם לדידן דלא בעינן ידיעה באיזה אב נטמא, נמצא דבראשונה גם בהא דאנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחד אעפ"י שיש ספק באיזה אב הוא נטמא. מ"מ יש כאן חיוב גמור המחייבו גם בקרבן כיון דלא בעינן ידיעה בראשונה, והנה הא דבעינן ידיעה באחרונה מאיזה אב נטמא הנה ביארנו דזה נלמד מאשר חטא בה היינו דבעינן ידיעה באיזה חטא והיינו ג"כ באיזה בא. הנה ע"כ ידיעה זו אינו חסר כאן באנדרוגינוס כיון שחטא זה מקושר עם עצמותו ומהותו, דאם הוא איש ממילא החטא בשל איש ואם היא אשה הוי החטא בשל אשה, והוי ידיעה מעליא כיון דאין נופל בזה חטא אחד אלא מה שהוא בעצמותו. ובזה אתי שפיר הסוגיא דהירושלמי דלא מוקים הא דתניא פטור כר' יהושע דבעינן ידיעה דבאיזה חטא. וגם לא כר"ע. אעפ"י דבעי ידיעה באחרונה והיינו משום דהכא איכא ידיעה מעליא ידיעה באחרונה ידיעת החטא. ובזה אתי שפיר גם סוגיא דנדה. דלר"ע יש לחייב באנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחד, והיינו מהטעם שכתבנו. כ והנה לאחר שחידש רב נחמן הדין דליתא בטו"א האי דינא דביאת מקדש מטעם דבעינן זכר ודאי נקבה ודאית, בזה יש לחקור אם שללה תורה כל עיקר האי דינא דביאת מקדש מטעם דספק הוא מאיזה אב, או"ד שרק מטומאת ראי' מיעטה התורה מטעם חסרון ידיעה מאיזה אב הוא, אבל עצם הזיבה יש בה טומאת ביאת מקדש, ונפק"מ לענין נגיעה דאחרים. אמנם נראה דרק מטומאת ראי' דזיבה מיעטה התורה ובעינן זכר ודאי נקבה ודאית. אבל עצם הזיבה טומאת עצמן יש בהן גם לענין טומאת מקדש ולפי"ז בשנטמאו אחרים בזיבה זו אין למעט מקרבן טומאת מקדש. אבל לפי"ז תיקשה הא דתני בתוספתא הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו. אמנם נראה דע"כ מפרש הרמב"ם דהמיעוט בזה מטעם חסרון ידיעה באיזה אב הוא נטמא אם בשל איש. אם בשל אשה. ואעפ"י דלא בעי הרמב"ם ידיעה באיזה אב הוא נטמא אמנם זה דוקא בראשונה, אבל בסוף בעינן ידיעה זו מאיזה אב כמו"ש הרמב"ם בפרי"א משמגות ה"ב, והכא הרי חסר ידיעה זו. אמנם כל זה בשנגעו אחרים בהאי זיבה. משא"כ בשנגע בו הוא בעצמו, דאז בא בזה מטעם נגיעה כנוגע בשארי אבות הטומאות. ובזה ליתא ע"כ המיעוט דזכר ודאי נקבה ודאית, כיון דרק לענין ראי' נאמרה ולא לענין טומאת מגע, והרי הוא בזה כנוגע בטומאה אחרת ובזה שאני הוא מאחר והיינו ההבדל שבין נגיעה בהלובן והאודם כאחד באחרים לבין נגיעה בלובן ואודם כאחד בהוא עצמו שנגע, נראה דהנה באחרים שנגעו בזה האופן אף על פי שיש טומאה בממנפ"ש. אבל ע"כ שתי נגיעות יש כאן. ויש ספק לכל נגיעה ונגיעה בפני עצמה, והיינו דלכל נגיעה כגון אם נגע בידו אחת בלובן ובידו השני' באודם אנו דנין לכל נגיעה שאינו יודע שהוא ודאי טומאה, וזהו דעל נגיעה דלובן יש להם ספק שמא אשה היא וטהור. ועל נגיעה דאודם יש להסתפק שמא זכר הוא, עי' בכס"מ בפ"א מאבוה"ט. ואעפ"י שע"כ יש בזה טומאה אבל אין דנין בזה כח הממנפ"ש כיון דבעינן ידיעה ברורה אף בידיעת החטא במה חטא אם בחטא טומאה דאיש או בחטא טומאת אשה, ולא מהני הכא גם ממנפ"ש, אעפ"י דבזה ליכא הקפידא דודאי, ורק אשר חטא בה כתיב דבעינן שידע איזה חטא ולא הקפידה תורה על הודאי דוקא, אבל באופן הממנפ"ש בזה אשר יש ספק על כל נגיעה ונגיעה חשבינן לכל נגיעה לספק, וממילא חסר בזה הידיעה, ולא קרינן בזה אשר חטא בה. אמנם באופן שהטו"א בעצמו נוגע באודם ולובן שלו כאחד, קרינן בזה ידיעת החטא דע"כ לא בעינן ידיעה שהיא יותר מהידיעה את עצמותו. דכיון דהידיעת החטא תלוי בידיעת את עצמותו מה הוא זכר או נקבה וע"כ אין לומר דידיעת החטא בעינן יותר מהא דידיעת עצמותו, ושפיר קרינן בזה אשר חטא בה, והיינו ידיעת החטא שיודע שיודע לעצמותו במה שהוא חטא, איברא דאין זה בגדר ודאי, אבל כיון דלא בעינן בזה תורת ודאי אלא ידיעת החטא הוי הכא ידיעת החטא בזה שיודע את עצמותו, וסגי בידיעה כזו מפני שעצמותו הוי עצם הידיעה כמו שהוכחנו בהירושלמי דשבועות. ע"ב, בתוס' ד"ה הא, שמא איכא שום דרשא דהוי ממעטינן ליה אי לאו דרבינהו הכתוב, יעוי"ש, וכתב החת"ס בחידושיו דיש לומר דהתם בשבת מרא דשמעתתא הוא רב שיזבי אמר רב חסדא, ורב שיזבי סבר ב"ב קכ"ז טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נימול לשמונה, וא"כ יש לומר דהוא הדין אנדרוגינוס וקמ"ל כל זכר לרבות אנדרוגינוס יעוי"ש. ויש להעיר דהתם בסוגיא איתותב רב שיזבי, - ממשנתינו. - א דף ל"א, שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה אסרה תורה יולדת מביאה קרבן. - ביאור הדברים אעפ"י שמצינו זב וזבה ומצורע שמביאים קרבנותיהן לאחרי טהרתן. - אמנם זה הוי לסיבת טומאתן אשר זה הוי שינוי בגוף. - משא"כ יולדת כיון שזהו סדר הבריאה, וא"כ מה זה ענין להביא קרבן. - ב אמר להן מפני שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת וכו' מתקיף לה רב יוסף הא מזידה היא ועוד קרבן שבועה בעי אתויי. - וקשה הא השתא טמאה היא. ובלא"ה אסורה לבעלה, ואין כאן חלות השבועה והרי זה שבועת שוא, ואין בזה חיוב קרבן, ולכאורה אפשר לומר דחל השבועה בכולל, אבל קשה הא ר"ש לית ליה כולל. - ואפשר לומר דכיון דכל עיקר השבועה בשביל צער לידה כוונתה שלא תזקק לבעלה בשעה הראויה להריון, וזהו לאחר שכלו ימי טוהר, ומתחיל ימי נדה לבוא וכמו שאמרו אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, וע"כ הכוונה לאו דוקא סמוך לוסתה ממש, שזה אסור, אלא הכוונה בסמוך לעונה הסמוכה לוסתה. וזהו כי האדם נוצר מדם נדה, והרי זה כאילו אמרה בפירוש שלא תזקק לבעלה המביא לידי הריון. ג ובזה מיושב לשיטת הפוסקים בהא דאיתא בירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה שאסור באכילת מצה שזהו בנשבע בכל השנה. - אמנם בנשבע בחג הפסח שמחויב באכילת מצה אין השבועה