נזר הקודש - נדה עד

דכוונת הראב"ד דנחית לפרש התוספתא באופן שבא להשמיענו דין מחודש בכדי שלא נטעה לומר דגם בהנטמא בעינן ודאי. ואם נפרש דמיירי התוספתא בנגע בשלו א"כ מאי אשמעינן, דמאי נ"מ אם נגע בשלו אם בשל אחרים, לזה מפרש הראב"ד דבא להודיענו דלא בעינן שיהיה הנטמא ודאי דהיינו האדם הנכנס, וזה הוקשה גם להרמב"ם, ולכן מפרש הרמב"ם דהגירסא בתוספתא דבנגע בעצמו באודם ולובן שלו שראה ה"ז חייב. והוא חידוש דין. אבל תמוה טובא הכל טעמא מאי מ"ש הוא מנגעו אחרים, דכיון דבנגעו אחרים דאינם חייבים על ביאת מקדש משום דבעינן שתהא טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית, ומאותו טעם זה עצמו יש לפטור גם כן בשנגע הוא בעצמו בשל עצמו. וכאשר עמד בזה מרן ג"כ, ודברי הרמב"ם מרפסין איגרי. טו כתב הרמב"ם בפרי"א משגגות ה"ב וז"ל נטמא וידע שנטמא כו' אבל לא ידע באיזו אב נטמא ושכח שנטמא ואח"כ נכנס למקדש או אכל קודש ונודע לו אחר שנכנס או אחר שאכל, באיזה אב נטמא הרי"ז חייב קרבן אעפ"י שלא ידע בתחלה באיזה אב נטמא הואיל וידע שהוא טמא הרי היתה שם ידיעת טומאה בתחילה יעוי"ש, ביאור הדברים דפליגי תנאי בשבועות י"ד אם בעינן ידיעה בתחילה שידע באיזה אב נטמא, ופסק רבינו דלא בעינן רק ידיעה בטומאה אבל לא בעינן למידע באיזה אב נטמא. אמנם כל זה בידיעה בתחילה אבל בידיעה בסוף משמע מדברי הרמב"ם דבעינן ידיעה מעליותא דהיינו גם ידיעה מאיזה אב נטמא. מדכתב דאח"כ נודע לו באיזה אב נטמא משמע דזה לעיכובא לחיוב קרבן, וכן מדייק הלח"מ וכתב ולזה מטים דברי רש"י בכריתות דאיתא שם ממנפ"ש חלב אכל חייב נותר אכל חייב כו' והתם הוי ידיעה בסוף לאחר שחטא ונודע לו החטא. ביאור הדברים דכוונת רש"י דבסוף לכו"ע בעינן ידיעה באיזה חטא חטא והקשה הלח"מ דקשה לר"ע ממנפ"ש אם ידיעת הטומאה לסוף דמיא לידיעת החטא דבסוף א"כ אפי' בתחילה לבעי ידיעה גמורה והיינו מדכתיב בה, ואם לא מדמינן ידיעת הטומאה לידיעה דחטא, ודוקא בהא דחטא שאני מטעם דכתיב בה, א"כ אפילו ידיעה בתרייתא אמאי בעינן שידע באיזה אב נטמא, והנה בעיקר הדבר אם מדמינן זה לזה הלא היא סוגיא מפורשת שבועות י"ח ע"ב בהא דדמי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר. מי אמר ר"א בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי, ורמינהו אמר ר"א ממנפ"ש חלב אכל חייב נותר אכל חייב כו' אמר לי' ר' יהושע הרי הוא אומר או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה עד שיודע לך במה חטא. ומשני שם וכו' ש"מ בעינן עד שיודע אי בשרץ איטמי או בנבלה איטמא, ור"ע איידי וכו' והנה נשמע מזה דאין הבדל בין ידעה דחטא לידיעה דטומאה באיזה אב נטמא, ולר"א משמעות הכתובים מורים דידיעה דחטא סגי בידיעה דכל דהוא, ובידיעה דטומאה בעינן לידע באיזה אב. והיינו בין בתחילה ובין בסוף, ור"ע אינו מדייק הכתובים לידע באיזה אב נטמא. אמנם לענין ידיעה דבסוף דמדייק ר' יהושע מהא דכתיב אשר חטא בה דמשמע ידיעה ברורה, הנה אפשר דגם ר"ע סבר דרשא זו. והיינו דהא דלא סבר כר"א לענין ידיעה דאיזה אב, הוא משום דלא מצא הכרח לדרוש כן בדרשא דהכתובים, אבל לענין דרשת ר' יהושע שפיר אפשר לומר דמסכים לזה גם ר"ע, וממילא בעינן ידיעת החטא דבסוף. וכן יש לדייק מסוגיא שם י"ט דפריך ור"א האי בה מאי עביד לי' פרט למתעסק יעוי"ש, וכיון שחזינן דלא פריך לר"ע גם כן האי בה מאי עביד לי', וע"כ משום דסבר הש"ס דר"ע שפיר סבר כר' יהושע. והיינו דאעפ"י דלא בעי ידיעה באיזה אב, מ"מ בעינן ידיעה באיזה חטא, וכיון שזה ברור להסוגיא דאין לחלק בין ידיעה דטומאה לידיעה דחטא, א"כ ע"כ סבר ר"ע דהבדל יש בין ידיעה דמעיקרא לידיעה דבסוף. והיינו דאעפ"י דלא בעינן ידיעה באיזה אב בידיעה דבתחילה, מ"מ בעינן ידיעה דבאיזה אב בידיעה דבסוף, והא דלא קאמר הסוגיא הכא גם לר"א דסבר כר' יהושע בידיעה דבסוף, היינו משום דכיון דסבר ר"א דבטומאה בעינן גם בתחילה ידיעה דבאיזה אב נטמא, א"כ אין סברא לומר דשאני בידיעה דחטא בין בתחילה לבסוף. עוד נראה דר"א דריש חטא כל דהוא בידיעה דסוף הוא דהיינו חטא והביא, ודו"ק, וע"כ מדסבר בטומאה דבעינן ידיעה דאיזה אב גם בתחילה ובחטא רבתה תורה לידיעה כל דהוא, שוב אין סברא לומר דליבעי בחטא ידיעה ודאית בידיעה דבסוף, ומזה ג"כ הוכחה גמורה דאין לחלק בין ידיעות דטומאה לידיעות דאיזה חטא, וזהו טעמו של הרמב"ם דפסק כר"ע ולא בעינן ידיעה דבאיזה אב נטמא בתחילת הטומאה, אבל בעי ידיעה לבסוף באיזה אב נטמא והיינו דבזה סבר ר"ע כר' יהושע, וכן פסק הרמב"ם. טז והנה תצא מזה חדתא דגם לר' יהושע הא דיליף דבעינן ידיעת החטא באיזה החטא. היינו ידיעה דבסוף. אבל אין לזה הכרח לידיעה דבתחילה, דבידיעה בתחילה אפשר דסבר כר"ע דכמו דלא בעי ר"ע ידיעה בתחילה ובעי ידיעה בסוף לענין ידיעת הטומאה באיזה אב, כן סבר ר' יהושע לענין ידיעת החטא דידיעה איזה חטא לא הוי קפידא אלא בידיעה דבסוף ולא בידיעה דבתחילה. והנה לזה נוטה דברי הרמב"ם בפר"ב משגגות ה"ב וז"ל מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא, אעפ"י שידע בודאי שעבר על ל"ת שיש בו כרת הר"ז פטור מקרבן חטאת שנאמר אשר חטא בה עד שידע החטא שחטא בו וכו'. יעוי"ש, והנה כל עיקר הדין כתב לידיעה בתרייתא, ומדוע לא כתב דבאופן שיודע עכשיו החטא באיזה חטא, ורק בידיעה בתחילה לא הי' יודע איזה חטא שג"כ פטור, והוי רבותא יותר, וע"כ דסבר הרמב"ם דכל עיקר האי דינא הוא בשאין בו ידיעה, היינו ידיעה הבאה באחרונה שאינו יודע איזה חטא, אבל אין ידיעת פרט החטא מעכב כידיעה דבתחלה, והיינו שדין זה הוא כמו הדין דידיעה דטומאה (ובזה יש לעיין ברש"י כריתות י"ט ד"ה מה נחלקו), והנה במק"ח בחידושי הלכות על כריתות י"ח פירש דבאמת אין לדמות ידיעה דבאיזה אב נטמא לידיעה דחטא באיזה חטא, דשאני הא דבאיזה חטא דהוי ב' שמות וב' חיובים חלוקים לחטאת דאם אכל חלב ונותר בהעלם אחד חייב על כל או"א בפני עצמו. משא"כ בטומאה דשם טומאה אחת היא. דאם נטמא בשרץ ונכנס למקדש