נזר הקודש - נדה עג

חייבים. היינו דחיוב קרבן ליתא בכניסה דשוגג. - והיינו מטעם ספק זה אין לחייב ברואה משום דלמא מיעטה התורה מנוגע. - ובנוגע אין לחייב דלמא כוונת התורה למעט נוגע. - אמנם בשהם עצמם שהם ברואה וגם נגעו, - יש לחייבם מכח הממנפ"ש. וכן ראיתי בחדושי חת"ס שנחית לפרש כן. - אמנם נראה דבמקום דהקפידה תורה דבעינן ודאי. לא מהני גם ממנפ"ש. כאשר יבואר. והוא בהא דאמר רב נחמן אמר רב לעיל טו"א שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה ראו לובן ואודם כאחת אין חייבין על ביאת מקדש אבל שורפין עליהן את התרומה שנא' מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית. ולא טו"א, ופירש"י בד"ה ראו אודם ולובן כאחד דממנפ"ש טמא אפי"ה לענין טומאת מקדש פטירי מקרבן יעוי"ש, מבואר מזה דלא מהני אף ממנפ"ש במקום שהקפידה תורה דבעינן ודאי, וממילא כמו דלא מהני ממנפ"ש אף שהוא ג"כ בירור עכ"פ שיש טומאה להתחייב משום טומאת מקדש או מטעם לובן שהוא טומאה לזכר או מטעם אודם שהוא טומאה לנקבה, ומכ"מ פטורין מפני שגם זה עכ"פ ודאי לא הוי, ומטעם זה נראה דגם בירור דאח"כ לא מהני, והיינו דהרי הממנפ"ש ג"כ הוא בירור, ומכ"ז לא מהני במקום דבעינן ודאי, וא"כ גם כשנתברר אח"כ שהוא איש או אשה ג"כ לא מהני להתחייב משום ביאת מקדש, והיינו דאזלינן בתר השתא. וא"כ בנידון דידן ג"כ כיון דהקפידה תורה דבעינן ודאי זכר וגם ודאי נקבה לענין ערכין. לכן לא מהני גם כשנתברר אח"כ. וכמו דלא מהני ממנפ"ש להתחייב בערך אשה שהוא הפחות, והרי זה כממנפ"ש, ומכ"ז לא מהני, הנה כן לא מהני גם בבירור דאח"כ. י והנה יוצא מסוגיא זו דיצוייר טמא ודאי, ואינו בחיוב כרת על כניסה למקדש, וזהו בהא דטו"א שראו לובן ואודם ואחרים נגעו בהן, דהוי טמא ודאי. ואין בזה כרת על כניסה למקדש מטעם דבעינן ודאי זכר, נקבה ודאית. - ולפי"ז תקשה בהא דאיתא בשבועות מ"ו ע"א דלא משכחת טמא ששימש אלא בהיפוך בצינרא. - וקשה הא משכחת בכהן שנגע בלובן ואודם של טו"א דהרי הוא טמא ודאי, ועל כניסה למקדש אינו חייב כרת. ובעבד עבודה חייב כרת מטעם השימוש. - ויצוייר טמא ששימש שחייב כרת משום השימוש. - ועי' בערוך לנר שהקשה בזה ומסיים בצ"ע ובחדושי החת"ס מתרץ לפי מה שמפרש דלרב ספוקי מספקא ליה אם התורה מיעטה נוגע. או רואה, - ואם אמרינן דלא יצוייר טמא ששימש שהוא בכרת רק באופן זה וא"כ הוי זה הוכחה דהתורה מיעטה נוגע. - אבל כשיש לאוקמיה דיצוייר טמא ששימש במהפך בצינורא. - וא"כ נשאר הספק אם התורה מיעטה נוגע או שמיעטה רואה. עכת"ד, והוספנו לבאר כוונתו. יא אמנם לדידי נראה לומר דכשם שמיעטה התורה מחיוב כניסה למקדש מטעם דבעינן זכר ודאי נקבה ודאית. - וחזינן מזה דהטומאה הוי טומאה קלישתא. ואינה פועלת אלא לטמאות להנוגע בהו בהלובן והאודם אבל אינה פועלת לחיוב כרת להנכנס בטומאה זו למקדש. - והיינו שהיא טומאה רק לטמאות אבל אינה טומאה לחייב כרת עבורה. - לכן נראה כשם שאין הטומאה בכחה לחייב כרת על הכניסה, הנה כן אין בכחה לחייב כרת על השימוש במקדש בהקרבת הקרבן. ולהכי שפיר פריך הש"ס היאך יצוייר חויב כרת בטמא ששימש. - והוכרח הש"ס לאוקמיה במהפך בצינורא. יב איברא שיש להעמיס דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד בפר"ד מביא"מ ה"ד שכתב וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו וכו' וכתב הראב"ד א"א כיון שטבו"י שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבו"י ששימש במיתה ביד"ש והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש יעוי"ש, ואפשר לומר דכוונת הרמב"ם בכהן שנגע בלובן ואודם מטו"א. - וא"כ סבר דאעפ"י שאין כרת על הכניסה מ"מ יש חיוב על העבודה ששימש בעודו טבו"י. - אבל הראב"ד סבר דכשם שאין חיוב על הכניסה מטעם קלישת הטומאה כן אין לחייבו על עבודתו ששימש. יג אמנם נראה דכוונת הראב"ד להקשות על הרמב"ם מדוע השמיט אוקימתא דש"ס, - וא"כ אם נעמיס זה בכוונת הרמב"ם ג"כ תקשה מדוע לא כתב הציור באיזה אופן יצוייר הא דטבו"י ששימש שאין בו חיוב כרת על הכניסה. - ובספרנו נזר הקודש למס' כריתות בהא דהבא אל המקדש טמא שם ביארנו לנכון שיטת הרמב"ם בעזה"י. יד כתב הרמב"ם בפ"א ממשכב ומושב ה"ז וז"ל טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האשה מטמאין בלובן כאיש ובאודם כאשה. וטומאתן בספק לפיכך אין שורפין עליהם תרומה וקדשים, ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו, ראה לובן ואודם כאחד שורפין עליהן את התרומה, ואת הקרשים, אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו שנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו עד שיהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית, וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו. נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה, הרי זה חייב על ביאת המקדש עכ"ל. כתב הראב"ד וז"ל א"א אולי טעה בלשון התוספתא וחילק בין אחרים שנגעו באודם ולובן של טומטום, להוא עצמו שנגע בשלו ואם נתכוון לכך טעה טעות גדולה שלא אמרה התוספתא אלא שנגע הטומטום באודם ולבן של זכר ונקבה ודאית חייב על ביאת מקדש שלא נאמר לא חייבה תורה שילוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית לכך הוצרך לומר שהוא חייב עכ"ל. ביאור דברי הראב"ד שמפרש להתוספתא דבאה להורות לנו שלא תאמר ששני דינים חידשה תורה בטו"א. א) שאין לחייב לשום אדם עבור טומאתן. ב) שהם הטו"א לא יתחייבו לעולם. מטעם שהם תמיד ספק נקבה. בזה באה התוספתא להורות לנו דעיקר המיעוט הוא על טומאתן דהיינו הזיבה שלהן דבזה בעינן ודאי. אבל הם בעצמותן יתחייבו בטומאתן בטומאה שנגעו בה, והנה אפשר לפרש בהתוספתא דמיירי בשנגע בזיבה שלו ולא בשל אחרים, וא"כ זהו דינו של הרמב"ם, וכן כתב מרן בכס"מ שהקשה על הראב"ד שאין לומר דזה טעה טעות גדולה או קטנה שהרי אפשר לפרש התוספתא בנגע בשלו. יעוי"ש. והנה משום זה נראה