נזר הקודש - נדה עב

בסיפא אנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה מאי קמ"ל.- ונראה דבזה איכא ג"כ חידוש דין דהתנא שנה אנדרוגינוס ונקבה, והיינו דהלידה היתה בזה הסדר דאנדרוגינוס נולד תחילה ואח"כ הנקבה, דאז תשב לנקבה לחוד. - ואפילו אם נולד אנדרוגינוס ביום. והנקבה בערב. חשבינן מלידת הנקבה לענין דם טוהר, והוא לחומרא. - משא"כ בשנולדה הנקבה ביום. והאנדרוגינוס בערב, דאז אם אנו מחזיקין את האנדרוגינוס לנקבה לחומרא לענין הטומאה דשבועים, אבל א"כ יש ליתן לה ימי טוהר עוד יום יותר מהלידה השניה שהיתה בערב. - וא"כ תצא מזה קולא. - וע"כ דבאופן זה יש לנו להחמיר ולומר דלענין ימי טוהר, אנו חוששין לאנדרוגינוס שהוא זכר. - נמצא דהתנא בסיפא משמיענו דהדין דתשב לנקבה. ואין אנו חוששין לאנדרוגינוס שמא הוא זכר, הוא דוקא באופן זה דאנדרוגינוס נולד בתחילה ואח"כ הנקבה. והנה כתב הה"מ בפר"י מא"ב הי"ח וז"ל ובכל אלו אם נולד האחד קודם שקיעת החמה ואחד אחר שקיעת החמה הולכים להחמיר. ואם נקבה היתה אותה שנולדה אחר שקיעת החמה מונין ממנה יעוי"ש, ולפלא שנחית לומר דהחומרא היא אם נולדה הנקבה באחרונה. - ומדוע לא נחית דלפעמים יש להחמיר גם כשנולדה הנקבה קודם שקיעת החמה, ואנדרוגינוס נולד אחר שקיעת החמה דיש להחמיר ולומר שמא אנדרוגינוס הוא זכר, ולא יהבינן לה ימי טוהר מהלידה האחרונה, וזה מוכח מהמשנה. א שם, אמר רב נחמן אמר רב טו"א שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהם את התרומה. - והיינו דספק הוי וכשראה לובן מספקינן אולי הוא אשה, וכשראה אודם מספקינן אולי הוא איש. - וקשה מדוע לא אמרינן בזה דהוי הדין ככל ספק טומאה דברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור. - והנה לכאורה ראיה מזה לשיטת התוס' לעיל י"ז דבספק רואה לא ילפינן מסוטה משום דבסוטה הוי ספק מגע טומאה. - אבל תקשה מזה לשיטת התוס' ריש מכילתין דסברי דגם בספק רואה אנו דנין דין ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא. וכתבנו לעיל עוד ראשונים דסברי הכי. - וקשה טובא מדברי רב דמשמע דלא נחית כלל להא דספק טומאה ברה"י. ב ונראה לומר מילתא חדתא. - דהכא בספק זה כיון שאינו עומד לבירור. - לשום אדם, והרי זה כעצמים בבטן, - הרי זה כאין בו דעת לישאל. ואין זה דומה לספק שרץ ספק צפרדע, דהדבר הוא בגלוי, ויש לבני אדם לברר, ורק עתה אינו ידוע, משא"כ בספק זה דטו"א שאין זה ניתן לברר לשום אדם הרי זה כדבר שאבד"ל ואינו דומה לסוטה. - להכי נידן זה הספק כספק דעלמא. ג איברא דלפי"ז תקשה מדוע מטמאין את התרומה להיות תלויה דהיינו טמא מספיקא, - והלא הדין בדשאבד"ל דספיקו טהור לגמרי כמו שמבואר בסוטה כ"ט. - אבל נראה דבזה עשאום חכמים כדבר שיבד"ל כמו שאיתא כזה בקדושין פ' ע"א. - והיינו דהראשונים דסברי דגם ספק רואה נלמד מסוטה לטמא ברה"י. סברי דהענין דטו"א הכא הוי לענין זה דשאבד"ל. - ורק חכמים החמירו בזה ועשאום כדבר שיש בו דעת לישאל. והטומאה הוא מדרבנן. ד ויש לעיין אם נקרע הטומטום ונמצא שהוא זכר ודאי או נקבה ודאית, ועכשיו אנו יודעין שהתרומה נטמאת בודאי אם שורפין עתה את התרומה. שהרי עתה היא נטמאת בודאי. - ולכאורה הדבר ברור ששורפין את התרומה כיון דעתה הוי טמאה בודאי. - וכן מצאתי בערל"נ שכתב שכן הוא בפשיטות. - אבל לדעתי נראה להעיר לפי מה שכתבנו בספרנו נזר הקודש למס' מנחות כ"ד דסבר הש"ס דטומאה דאדם היינו מה שאדם נטמא לא הוי האדם טמא בעצמותו כשרץ וכנבלה, מטעם דאדם חי לא הוי טמא בעצמותו, אלא דיני טומאה עליו כאשר ביארנו שם. - והנה לפי"ז כשנגע טו"א בתרומה, לא הוי הנגיעה כנגיעה בספק שרץ וכדומה, אלא הטומאה על התרומה באה מכח הדין התורה שהתורה אמרה שהטו"א יש עליהם תורת טומאה. - ואם טומאת האדם היא רק מצד הדין והדין אומר שהוא רק ספק. א"כ לא נחתה על התרומה יותר מטומאת ספק מה שהוא עפ"י הדין דהיינו טומאה, כזו ולא יותר, - וא"כ גם לאחר הבירור אין לדון למפרע יותר ממה שהיה מקודם, וצ"ע. ה ומטעם זה יש לפשוט ג"כ מה שהסתפק שם בערוך לנר לענין כניסת למקדש אם אמרינן כיון דמה שפטור עד עתה מטעם דבעינן ודאי, וא"כ אחר שנתברר שהוא ודאי וחייב. או"ד כיון דבשעת כניסה ספק הוי פטור יעוי"ש. - אמנם לפי מה שכתבנו דטומאה שעל האדם הוא רק מצד דיני טומאה, וכיון דבשעת כניסה לא היה עליו דין טומאה דודאי, אלא דין טומאה דספק לכן אין לחייבו עתה לאחר הבירור, והיינו דהבירור הוא רק בלהבא. ז והנה יש לעיין מדוע בראה לובן אין שורפין את התרומה הלא ממנפ"ש אם הוא זכר טמא, ואם היא נקבה יש בזה משום טומאת ערב לפי מה דקיי"ל מקור מקומו טמא. - והנה הכא לרב אפשר לומר דסבר מקור מקומו טהור. אבל הרמב"ם דפסק מקור מקומו טמא ופוסק ג"כ בפר"א ממו"מ דאין שורפין את התרומה יעוי"ש. וצ"ע. ח והנה הרמב"ם והראב"ד פליגי בהם עצמן שנגעו בלובן ואודם שלהם דהרמב"ם סבר דחייבים, והראב"ד סבר דכמו שאחרים שנגעו בלובן ואודם שלהם פטורים. הנה כן בשנגעו הן עצמן בשלהם פטורים בכניסה למקדש בטומאה זו. - כמבואר שם בטומאת מו"מ יעוי"ש. - ולכאורה תמיהת הראב"ד תמוה רבתי, וזהו נגד הסברא דישונה נגיעת עצמן מנגיעת אחרים. והלא דאם התורה מיעטה משילוח הטומאה הבאה מנגיעה דאחרים ומה זה עדיפות דנגיעת עצמן כיון שהתורה שללה טומאת נגיעה בזה. ט ואפשר לומר דהרמב"ם סבר דמספקא ליה לרב הא דמיעטה טו"א מטומאת לובן ואודם. - אם היא רק מנגיעה. אבל הם עצמן דרואה הוי חייבין בשילוח. - או"ד דהתורה מיעטה בזה דלא הוי בהו דין רואה, להיות חייבים בשילוח מטעם רואה, אבל בנגיעה טמאים הם וחייבים בשילוח כנגיעה בעלמא הנוגעים בלובן ואודם ובשביל זה הספק אמר רב דאין