נזר הקודש - נדה ו

לנו דהא דכיצד דיה שעתה קאי גם לשמאי באשה שאין לה וסת, ובא להורות דהמטה טמאה טומאת מו"מ. ומזה יש הוכחה לפירושו של הרמב"ם בפיהמ"ש. א גמרא, מאי טעמא דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהורה עומדת. - הנה מבואר דלחולין כו"ע סברי להאי חזקה כמבואר בתוס' ובראשונים וכמו שכתבנו לעיל, ורק לטהרות ולקדשים פליגי דשמאי סבר דחזקה תקיפא טובא דאין להחמיר גם לטהרות ולקדשים, והלל סבר דיש להחמיר לטהרות. וכן סברי גם חכמים דמטמאין מעל"ע. - אבל יש להבין לשיטות הראשונים הובא בתוס' הכא לקמן ד"ה דאיכא, וכן בתוס' חולין י"א ע"א ד"ה אתיא מפרה דהחזקה שלא נתחברה בשעתה לא הוי חזקה יעוי"ש. וא"כ ניחזי אנן להחזקה דאשה שעומדת בחזקת טהרה הרי היא חזקה שלא נתבררה בשעתה, והוא מטעם דכל עיקר הבירור הוא ע"י בדיקת העד, וקודם לזה יש לחוש שמא עם סילוק ידיה ראתה. נמצא דהבירור נעשה אח"כ ולא הוי חזקה מבוררת בשעתה. וכבר הקשו גדולי האחרונים בזה. - אבל נראה דהכא לא שייך זה הא דחזקה שאינה מבוררת, דדוקא התם בפרה שנולדה דאין אנו יודעין אם לא נולדה טריפה עד לאחר יב"ח הוי חזקה שאינה מבוררת, והיינו שאין שם בירור. - אלא רק הוכחה גרידא. משום דאם נולדה טריפה שוב אין לה היתר, ולא שייך לומר דנעשה בה השתנות להיתר, והבירור דאח"כ מהא דחיתה יב"ח אין זה חזקה האמורה בתורה, מטעם שזה הוי רק הוכחה ולא בירור. - משא"כ בהא דאשה אינה עומדת להיות טמאה, דהרי הטבע באשה שאינה שופעת כל ימיה. וכמו שכתבו התוס' בגיטין ב' בהא דאמרינן שם אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין וכו' דלא איתחזק איסורא כו', וכתבו שם התוס' בד"ה ע"א דהא דקיי"ל דהיכא דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן ילפינן לה מנדה דכתיב וספרה לה לעצמה שהיא נאמנת, והקשו שם דא"כ אפילו איתחזק איסורא ותירצו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא וגם בידה לטבול יעוי"ש. נמצא דגבי אשה אין לדונה לטמאה גם טרם שנתבררה דטהורה היא, דע"כ אינה עומדת לעולם להיות מוחזקת לשופעת דם. - נמצא דזה הוי כמבורר לנו שאין דם יוצא ממנה, - וממילא כשנתברר לנו בבדיקה, אין זה דבר חדש לנו דהרי גם קודם הבדיקה ידענו בבירור שפסקה מלראות והרי"ז חזקה מעליא. ב התוס' בד"ה מעל"ע הקשו מדוע לא נטמא אף בחולין כדין ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ודאי. - ותירצו דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע יעוי"ש. ביאור הדברים דבסוטה הספק על ההווה אם נטמאת, משא"כ הכא באשה אין הספק על ההווה, דהרי עכשיו בודאי היא טמאה, ורק אנו מסופקים בלמפרע ואין בידנו להחליט טומאה בלמפרע כיון שלא מצינו כן בסוטה. - והנה לכאורה עדיין יש לדון. איברא דאין ללמוד מסוטה לעשות ספק כודאי, אבל אכתי מדי ספק לא יצאת בלמפרע, וא"כ צריך להיות עכ"פ ספק דאורייתא. ויש לנו לדון כדין ספד"א בכל מקום. וא"כ מדוע אמרינן דטומאה זו הוי רק מדרבנן בתור מעלה לטהרות, וגם מדוע בחולין לגמרי טהור. - והנה להמהרש"א שפירש בטעם דלמפרע לא אמרינן שהוא מטעם דמוקמינן אחזקת טהרה, ומטעם זה כתב דלקמן במקוה שנמצאת חסר מטמאינן גם למפרע, משום דאיכא שם חזקת טומאה יעוי"ש, אתי שפיר משום דאעפי דעכ"פ מדי ספק לא נפיק בלמפרע. אבל החזקה תכריע לטהרה, ולהכי בחולין טהור, ולטהרות הוא רק מצד מעלה ולחומרא לחודיא. - אמנם לשיטת המהר"ם שסובר דגם באופן דליכא חזקה לטהרה לא ילפינן מסוטה מטעם דלמפרע לא ילפינן מסוטה, והא דמקוה שאני משום דהוי תר"ל כמבואר שם, קשה טובא דבאופן דליכא חזקה. איברא דלא ילפינן מסוטה לטמא בתורת ודאי. אבל עכ"פ יש לטמא מטעם ספק. - והנה יש לומר דאה"נ דבאופן דליכא חזקה הוי ספק. - אבל תקשה לפי"ז הא דהקשו התוס' לקמן מהא דנגע באחד בלילה וכו' הא התם מיירי שלא הי' לו חזקת חי, דהרי מבואר בתוספתא דמודים חכמים לר"מ בראוהו שראוהו חי מבערב. וא"כ יש לומר דחכמים מטמאין מספיקא וכדין ספיקא דאורייתא, וא"כ מדוע כתבו התוס' שהוא מצד מעלה לקדשים. - ולשיטת המהר"ם אתי שפיר, - נמצא מבואר דלשיטת המהרש"א במקום דליכא חזקת טהרה ילפינן מסוטה לטמא בתורת ודאי ברה"י, וברה"ר בעינן תר"ל ולהכי במקוה שנמצאת חסר ברה"י טמא מטעם דילפינן מסוטה, וברה"ר טמא מטעם תר"ל, ולשיטת המהר"ם בהא דמקוה שמטמאין ברה"י הוי ג"כ מטעם תר"ל. ג והנה בפלוגתא דהמהרש"א ומהר"ם מבואר דפליגי הראשונים בזה. דהרמב"ן בחידושין לנדה כתב דלהכי לא מטמאין בחולין משום דמוקמינן אחזקה דטהרות בחזקתן יעוי"ש, ולכאורה דבריו תמוהין דהרי איתרע חזקת טהרתן כיון דודאי נגעה כמבואר בחולין פ"ו ועתה שנדפסו חדושי הרמב"ן ראיתי להמגיה שהעיר בזה, אבל נראה שכונת הרמב"ן ג"כ חזקת טהרה דהאשה ואפשר שנשתבש מעט הלשון. - וזהו כמו שכתב המהרש"א שהוא מטעם חזקת טהרה דהאשה. - ומביא שם בשם יש מפרשים דאף בלא חזקה מיהו הו"ל ספק טומאה ומסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כל ספק טומאה לא מטמאינן למפרע אלא הוא משום מעלה דקדשים יעוי"ש. הרי מבואר דפליגי הראשונים בפלוגתא דמהרש"א ומהר"ם. - והנה הרמב"ן שם הקשה לסברא זו דבחזקת טהרה, מ"ש מהא דתנן נגע באחד בלילה וכו' שחכמים מטמאין טומאת ודאי שכל הטומאות בשעת מציאתן וכאן נמי הרי דם לפניך. לא קשיא דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא ואע"ג דשכיחי בה דמים מ"מ כל שהפסיקה בטהרה בחזקתה זו היא. אבל אדם זה אינו עומד בחזקת חי יעוי"ש, הנה אנו רואים דהרמב"ן סובר דהאשה בעצמותה בחזקת טהרה עומדת, ומזה מוכח בעליל דבדברי הרמב"ן דלעיל נשתבש מעט ועיקר כוונתו משום חזקת טהרה דהאשה וזהו כסברת המהרש"א. - אבל ע"כ אין להעמיס כוונה זו בדברי התוס' משום דלפי"ז לא תקשה מהא דנגע באחד וכו'. ומשמע דכוונת התוס' כשיטת המהר"ם, וכמוש"נ.