נזר הקודש - נדה סז

לטעות בהוראתם. אבל הקשה דלפי"ז היאך נחמיר בספק איסור תורה. ולא חיישינן שמא יטעו בהוראה אחרים, ומתרץ דהכא שאני כיון שהכא הדין ברור, והיינו דבמקום שיש להחמיר מצד הדין אין אנו חוששין לשמא יטעו בהוראה, כיון שאנו עושין מן הדין. משא"כ הכא שהדין ברור שטהורה היא אין להחמיר מטעם שמא יטעו בהוראה עכת"ד יעוי"ש. - והנה אם כי ודאי דברי רבינו הריטב"א נכונים וברורים בטעם נכון. וזהו יסוד בהוראה. - אבל יש להבין לפי"ז מהו טעמם של הבני ר' חייא שכיון שידעו שהדין הוא דאמו טהור, - למה טימאוהו שלא מן הדין. - ג ונראה דהם חשו ללידה יבשתא. - וסברי דאפשר לפתיה"מ בלא דם. וא"כ אם לא מצאו דם לא חיישינן לנאבד הדם, וא"כ אם הפניו טוחות לא הוי עליו תורת ולד, וגם לא ראתה דם, א"כ טהורה היא מטומאת נדה. - ובזה לא רצו למהר מטעם דלאו כו"ע דינא גמירי, וגם אפשר דלא בדקו יפה במציאות הדם להכי הורו דטמאה היא, מפני טומאת לידה. - וגם הורו להחמיר בדם טוהר ג"כ, - ובזה אמר להם ר' חייא שיותר שכיח מכשול בדם טוהר, מהמכשול דלידה יבשתא שזהו מילתא דלא שכיחא. ד ומוכח מזה דפניו טוחות לא הוי עליו תורת לידה ואמו טהורה. - ומזה הוי הכרח לרב פפא לומר דאיפכא איתמר, והיינו דע"כ סבר ר' יוחנן דאמו טהורה, בכדי שלא תקשה לפי מה דקיי"ל דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל. - וא"כ יש לומר דלא סבר ר' יוחנן כהא דר' חייא ובניו, וזהו פסקו של הרמב"ם פר"י הי"א מא"ב. ה והנה לדינא קיי"ל דאין אנו בקיאין באלו צורות ואזלינן לחומרא, ויש לעיין אם יש להתיר בדם טוהר בספ"ס. - והיינו דזה שאין אנו בקיאין לא נחשב לספק כמו שכתבו הפוסקים, עי' ש"ך יו"ד סימן נ"ג, או"ד כיון דהוי חסרון ידיעה עתה לכל העולם נחשב זה לספק לענין ספ"ס וצ"ע. ו שם, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שיש וכו' פירש"י מדהוי מום לקרבן מכלל דלהדיוט שרי וקשיא לתרווייהו. ודברי רש"י תמוה דהלא גבי מומי אדם חשיב שם בבכורות במשנה, והתוס' הקשו בזה. - ונראה דהנה ראיתי באיזה גמרות דהגירסא בדברי רחב"א כל שיש לה ב' גבין ושתי שדראות פסולה אלמא דבבהמה מיירי. - וע"כ דרחב"א המובא הכא אין זה דברי רחב"א שם במשנה דבכורות, דשם מיירי במומי אדם. ואילו רחב"א הכא היא ברייתא לגבי מומי בהמה. - וכן ראיתי בחדושי חת"ס לנדה שכתב כן. ולפי הנראה אשר בגמרא של מרן החת"ס היתה כן הגירסא. - וזה היתה גירסת רש"י. והיינו שזהו ברייתא לגבי מומי בהמה. ז שם, איתמר המפלת בריה שיש לה ב' גבים וב' שדראות אמר רב באשה אינו ולד. בבהמה אסור באכילה. ושמואל אמר באשה ולד בבהמה מותר באכילה וכו' יעוי"ש, מבואר דפליגי אם בריה כזו הוי בריה בעלמא. דמ"ד דיש בריה בעלמא כזו, ממילא גבי אשה הוי ולד, וטמאה. ובבהמה ניתרת בשחיטת אמו. - כיון דע"כ בהמה היא, כיון דבריה כזו איתא בעולם ורק התורה אסרה וזה השסועה. - ומ"ד דבריה כזו ליתא בעולם מטעם דלא חי, - וממילא באשה אינו ולד, וכמו כן בבהמה אינו ולד. - והיינו דלא קרינן בזה בהמה בבהמה תאכלו, זהו ביאור הפלוגתא. ח והנה להלכה מסיק הש"ס לקמן דהלכתא כוותי' דרב, וכן פסק הרמב"ם בפר"י מא"ב הי"א. אבל לפי"ז יש לפסוק גם בבהמה דאינו ולד, וכשנולד הרי הוא נפל, והוי נבילה מטעם נפל, והשסועה הנאמרה בתורה בא לאסור במעי אמו, ותמוה דהרמב"ם בפר"א ממ"א ה"ו כתב וז"ל בהמה טהורה שילדה. או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדראות אסורה באכילה, וזו היא השסועה האמורה בתורה עכ"ל, וכתב הה"מ דפסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורא יעוי"ש, וקשה אם פוסק כרב א"כ היאך כתב שילדה דזהו ג"כ שסועה שבתורה, והלא לרב אין זה ולד כלל, אלא אסור מטעם דהוי נפל ונבלה מטעם נפל. - ולא מטעם שסועה. - ובעל"נ הקשה בזה, וכבר קדמו מרן בכס"מ יעוי"ש. - ובספרנו למס' בכורות מ"ג כתבנו אודות זה, אבל עתה נראה לבאר באופן אחר. ח ונראה דאעפ"י דפסק הש"ס כרב. - אבל נראה דדינא דרב באשה שאין להנולד בשתי גבים ושתי שדראות תורת ולד, מטעם שאין במינו בריה כזו. היינו במין האדם. - משא"כ בבהמה יש לומר דתליא זה בפלוגתא דסוגיא דחולין ס"ט כאשר יבואר. וזה הדבר, דהנה שם קאמר הש"ס בהיתר הולד הניתר בשחיטת האם מקרא דבהמה בבהמה. והביאור בזה דכל שהוא בריה ישנו בכלל זה להיות ניתר בשחיטת האם, ופריך שם הש"ס דאלא מעתה גם בנמצא דמות יונה תשתרי, והיינו כיון דגם זה הוי בריה, ומשני דבעינן פרסות, ורב שימי בר אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא, ולא קשה מדוע אין ממירין בעובר וכו' יעוי"ש, - ולפי"ז יש להבין לרב דסבר דהנולד בשתי גבין ושתי שדראות אינו בריה, וא"כ ממילא ממועט להיות ניתר בשחיטת האם מטעם דלא קרינן ביה בהמה בבהמה. וא"כ היאך קאמר רב דזהו השסועה האמור בתורה. והלא בלא"ה אינו ניתר בשחיטת האם. וע"כ צריך לומר דרב סבר דהעיקר משגיחין על הפרסות, וכיון שיש לו פרסות יש לו היתר בשחיטת האם, ועל זה אסרה תורה השסועה. וכשנולד בלא"ה אסור מטעם נפל כיון דלאו בריה הוא. - אבל לרב שימי בר אשי דסבר דכל עיקר ההיתר הא דניתר העובר בשחיטת האם נלמד מקרא דבהמה בבהמה, ממילא ממועט הנולד בשתי גבים ושתי שדראות כיון דלאו בריה. - ולא בעינן לזה לאסור מטעם השסועה כיון דבלא"ה אין לו היתר בשחיטת האם והוי נבלה. וע"כ צריך לומר דסבר האי מ"ד דשאני אדם מבהמה, ואעפ"י דגבי אדם ליתא להאי בריה. אבל גבי בהמה איתא להאי בריה. וממילא הוי ולד וקרינן בזה בהמה בבהמה. ואי לאו דאסרה תורה השסועה היתה ניתרת בשחיטת האם. - וממילא מובן דישנה לבריה בעלמא לגבי בהמה. - ולהכי גם כשנולד לא הוי נפל כיון דיצוייר דחיי. והתורה אסרה שסועה בין במעי אמו ובין כשנולד.