נזר הקודש - נדה סו

כתב הרמב"ם חיבר להן מן הגדיל בארץ וכו' או עור בהמה וחיה, ולא כתב עוף. משום דלענין דין התחברות, בעינן עור האמור בהדיא בתורה. וזהו עכ"פ עור ממש ממין היפה. - עכ"פ ביארנו דעור העוף מטמא בנגעים, ואתי שפיר דברי תוספי הרא"ש דכוונתו לענין טומאת נגעים, וכמוש"נ. א דף כ"ד, בין רבי ינאי לר' יוחנן א"ב דר"א דאמר ר"א ניטל הירך וחלל שלה נבלה. - והנה מבואר דר' יוחנן לא סבר הא דר"א, ותמוה מה שכתבו התוס' בחולין שם דליכא מאן דפליג אר"א עי' בהגהות מהר"ב. ב ונראה דאפשר דשאני אדם מבהמה. - וכמו שכתבו התוס' בכורות ל"ז ד"ה כדי וכו' ותוס' חולין מ"ב, וז"ל ומיהו הוה יכול ר"ת לפרש דלא מטעם מזלא חשיב טריפה בבהמה טפי מאדם אלא כגון דניקב קרום של מוח העליון ולא התחתון, ובבהמה קרום התחתון רך ואין מגין על המוח, אבל באדם התחתון קשה ומגין, ומשום הכי בעי חסרון עם נקיבת העליון יעוי"ש, הנה לפי"ז אפשר לומר דשפיר כתבו התוס' שם בחולין דליתא דפליג על ר"א. - אבל כל זה בבהמה, משא"כ באדם אפשר שבניטל הירך וחלל שלה לא הוי נבלה. - ואפשר שגם טריפה לא הוי, - והטעם בזה כמו שפירשו רש"י והרשב"א והר"ן שם בחולין דגבי עוף הואיל ואינו נשען כל כך על יריכו כמו בהמה לא הוי ניטל הירך אפילו טריפה יעוי"ש, ואפשר שכן הוא גם באדם דאינו נשען כל כך על יריכו. - וראיתי ביש"ש בפ"ד דחולין סימן מ"ד כתב דמדלא הזכירו הרמב"ם גבי טומאת אהל בפר"א מאבוה"ט מוכח דגבי אדם שאני יעוי"ש, ובהלכות שחיטה מנה הרמב"ם ניטל הירך וחלל שלה דהוי נבלה מחיים. - ומוכח דשאני בין אדם לבהמה. וזה מוכה מהסוגיא הכא ולכאורה קשה מהא דאיתא ביבמות ק"כ ע"ב מן הארכובה ולמעלה תנשא יעוי"ש. נראה דשאני התם משום דמיא מרזו מכה כדאיתא שם, ועוד יש לעיין בזה. ג וראיתי בב"ח סימן קצ"ד כתב ליישב הא דפסק הרמב"ם בפר"י מא"ב כר' יוחנן שאמר משום ר' יוסי בן יהושע, והקשה הב"י הא קיי"ל דטרפה אינה חיה, וגם קיי"ל דניטל הירך וחלל שלה נבלה. - ומתרץ דשאני אדם דאית ליה מזלא, וכמו שפירש ר"ת בחולין מ"ב יעוי"ש. ותמוה דהלא מצינו ביבמות דגם באדם מן הארכובה ולמעלה תנשא. - ועוד דאם אמרינן כן, דשאני אדם דאית ליה מזלא, א"כ בכל הטריפות נימא כן ועוד דהרי כתבו התוס' בשם ר"ת דבשביל דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם הקרום יעוי"ש, ביאור הדברים דבעי חסרון באדם יותר מבהמה. אבל אין לומר דבשביל דאית ליה מזלא לא פסיל בי' טריפות כלל בזה. ועוד דהרי כתב הרמב"ם בפרי"ג מגירושין הט"ז וז"ל וכן אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעידין ומשיאין את אשתו עכ"ל, הרי מבואר דכל שינטל מן הבהמה ולא תהיה. הרי זה גם באדם. - אבל ע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו לעיל דבאופן אשר ישונה אדם מבהמה מפני איזה טעם בזה יובדל אדם מבהמה כמו שכתבנו בשם התוס' בהא דקרום של מוח. ובשם הראשונים לגבי עוף. - והנה זה שייך גם הכא בניטל הירך וחלל שלה כמו שכתבנו לעיל. - והא דהעלוהו אבר מן הים שאני כמו שכתבנו. ד וראיתי בפליתי שנחית ג"כ ליישב מדוע פסק הרמב"ם כר' יוחנן ובה' שחיטה פסק כר"א. ומתרץ דהרמב"ם לשיטתו דסבר כל היכא דאמרינן כל שניטל טריפה. הנה אם חסר זה מתחילת ברייתו כשרה. ומפרש דהכא כו"ע אית להו דר"א בניטל, אבל בחסר מתולדה פליגי. - ובזה פסק הרמב"ם כר' יוחנן עכת"ד, יעוי"ש, והנה אתי שפיר זה אם הרמב"ם מפרש הא דרבא ושטו נקוב שזהו לענין טריפות. - ולמ"ד טריפה אינה חיה אמו טהורה, ובאופן זה פליגי הני אמוראי ג"כ. - אמנם לפירושם של הראשונים דמפרשו דלכו"ע טריפה אמו טמאה והני אמוראי פליגי בפירושא דהא דכדי שינטל מן החי וימות וא"כ אינו מיירי כלל בחסר מתולדה. - ולעיל כתבנו דמסתברא דהרמב"ם ג"כ מפרש כפירושו של הרמב"ן והרשב"א וא"כ אין ליישב דברי הרמב"ם באופן זה. לכן נראה כמו שכתבנו לעיל. ה שם, כי פליגי בפניו טוחות ואיפכא איתמר ר' יוחנן אמר אמו טהורה, ור"ל אמר אמו טמאה, - וקשה נהי דמוכרחים דע"כ לא פליגי אלא בפניו טוחות, אבל מה הכרח לומר דאיפכא איתמר, והריטב"א כתב ושמא הכי גמר לה רב פפא. - ולי נראה שיש לזה הכרח מהא דלקמן דהביא הש"ס מהא דבני רבי חייא דסברי דמן הדין אמו טהורה כדאיתא לקמן ומאן ניהו בני ר' חייא חזקיה ור' יהודה כדאיתא לקמן כ"ז, וחזקיה היה רבו של ר' יוחנן כמו"ש הרא"ש בפר' גיה"נ. - ואמרינן בעלמא דע"כ התלמיד סובר כרבו, וחדא מנייהו מנחות ע"ב ר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבן של אביו אמרה, ועוד בהרבה דוכתי. - וזהו סברת רב פפא דאמר ואיפכא ואיתמר. א שם, מאי דעתייכו לחומרא. - וקשה דלמא סברי כן להלכה דאמו טמאה וראיתי בריטב"א כתב משום דקים ליה בגווייהו דלא טעו בהלכה, א"נ שכן נראה לו מדבריהם שהורו לחומרא, - והקשה בזה הריטב"א א"כ היכי אמר להו דיהביתו לה ימי טוהר, והא ודאי כיון דאמרו לחומרא בטח הורו ג"כ לחומרא לענין ימי טוהר ג"כ, יעוי"ש. - ונראה דהנה כשאמרו לה להחמיר גם בימי טוהר, - א"כ יש בהוראה זו שמספיקא הורו לה דטמאה, וא"כ יצוייר קולא באופן שתהיה עוד ספק בדם טוהר, כגון שיהיה ספק אם הוא דם טמא וא"כ איכא ספ"ס, וכיון שבאמת אין זה לידה כלל, והרי היא נדה לחודיא, וא"כ תבוא לידי מכשול. ב והנה רבי חייא דנקט דהוי חומרה דאתי לידי קולא לענין דם טוהר, ומדוע לא חש רבי חייא לזה משום דכיון דמשוינן לספיקא תבוא להקל במקום ספק לעשות ספ"ס כמו שכתבנו, לכאורה משמע דכיון דהוי ספ"ס בחזקת איסור כיון דודאי נדה היא. וראיה לשיטת הסוברים דלא אמרינן ספק ספיקא בחזקת איסור. - ולפי"ז הדרא הקושיא לדוכתי' והלא אין לחוש לדם טוהר. כיון שע"כ אמרו לה להחמיר גם בדם טוהר. - והריטב"א מתרץ שמא יבואו אחרים