נזר הקודש - נדה סה

ביטול. ואף דבר שאינו מבטל ממעט, א"כ היאך יפרשו להמשנה יעוי"ש, ובדברינו סברה הסוגיא ג"כ דבעי ביטול רק סגי בביטול דלפי שעה. - ובזה יובדל בין ביצה לפחות מכביצה. - עכ"פ הדרן לזה שכתבנו לעיל דשתי וערב יתבטלו מענינם מטעם הביטול דלעולם. - אמנם העיקר בזה כמו שכתבנו לעיל אות ג', וזהו רק לרווחא דמלתא. ח ונראה להוכיח דדעת הרמב"ם דאינו מציל בצמ"פ רק באופן שאינו ראוי לקבלת טומאה אף בטומאה אחרת. - והוא מהא דמצינו חבית שניקבה וסתמוה שמרים כו' והובא ב"ק ק"ה ושם אגף חצי' כו' ומפרש בזה הרמב"ם דמיירי לענין צמ"פ כמבואר בפרכ"ב מטו"מ ה"ח וז"ל חבית המוקפת צמ"פ שניקבה מצדה וסתמוה שמרים וכו' אגף חצי הנקב וסתם חצי הנקב כו' וזהו כמו שפירש הרשב"א בפר' המצניע כמבואר בכס"מ. - והנה באמת יש לפרש באופן אחר. וכמו שמפרשים בשיט"מ שם. - דהיינו שהניח הנקב כלפי חוץ שאין טומאה נכנסת בו. והוקפה מפיה שהי' בפנים בצמ"פ. - אותה הגפה עושה לה כלי להיותה מצלת בצמ"פ וכו' ואעפ"י שהוא ראוי לקבל טומאה, לענין הצלה מיהא מצלת כו' יעוי"ש, ומדחזינן דלא מפרש הרמב"ם כפירוש זה דמיירי ג"כ לענין צמ"פ. ע"כ סבר הרמב"ם דכיון דהוי ראוי לקבלת טומאה לכן אינו מציל בצמ"פ. - וא"כ י"ל דה"ה לענין טומאת נגעים אם ראוי לטומאת נגעים אינו מצ"ל בצמ"פ. - והנה יש לחלק דשאני התם דראוי לקבלת טומאה זו עצמה. היינו טומאת מת. אם יכניס החבית כולו לבית. - אמנם מסתבר שאין לחלק ביניהם. אלא אם רק ראוי לקבלת איזה טומאה אין כלי זו מצלת בתורת צמ"פ. ט אבל זה יש להקשות לפי דברי השיט"מ דגם דבר הראוי לקבל טומאה. אם אינו מקבל טומאה שעה זו מציל בצמ"פ, -- א"כ תיקשה לפי"ז התוספתא מדוע לא חשיב עור העוף דמציל בצמ"פ. - וק"ו הוא דמה התם שראוי לקבל טומאה זה עצמה, אם הכניס דחבית כולו לבית. ומ"מ מצלת בצמ"פ באופן שפי הנקב לחוץ א"כ כש"כ בעור העוף שאין בו טומאה זו כלל. רק טומאת נגעים אם יתנגע, פשיטא שמצלת בצמ"פ, וצ"ע. י והנה לולא דמסתפינא אמינא דכיון דמבואר בשבת ק"ח דיש נקבים בעור העוף אף אחרי העיבוד, ואעפ"י שהדיו עוברת עליהו. - אמנם אפשר דמים דצלילי טובא יש בהנקבים כשיעור כונס משקה. ובאופן זה אינו מציל בצמ"פ. - ואפילו אם בכל נקב אינו ככונס משקה מ"מ לא עדיפא ממטלית של בגד, דאינו מציל בצמ"פ, וכמבואר בפ"י מ"ד דכלי. יא ומש"כ מעכ"ת כי טומאת נגעים אינו ענין קבלת טומאה. אם כי כן הדברים. - והדברים פשוטים בזה, כי טומאת נגעים הוא טומאת עצמית, מטעם דהוי טומאה יוצא מגופו. וכמו"ש התוס' חולין ע"ב ד"ה אלא בשם הרבינו שמשון דלא אמרינן בטומאת נגעים שבע לה טומאה מטעם דהוי טומאה יוצאת מגופו. - והביאור בזה דהוי טומאה עצמית. ולא שייך שבע לה טומאה מלקבל טומאה. כיון שאין זה בתורת קבלה. - אבל אין לדון בזה להקל, ואדרבה חומר הוא בכל מקום, ופשיסא שאין לומר בזה דמטעם זה לא יהי' בכלל תורת קבלת טומאה, ופשיטא שיש בזה תורת טומאה לומר שלא מהני בו דין צמ"פ. - ומטעם זה צריך ביאור בדברי התוס' סוכה שכתבו דבשביל טומאת נגעים לא נקרא מקבל טומאה. - דתמוה כיון דעכ"פ בר טומאה הוא, וכבר עמד בזה בפנ"י שם, ומבאר דממעטין בדומיא דגורן ויקב דהיינו טומאת אוכלין, ולא טומאת נגעים דליתא בגורן ויקב, וכמו"ש שם יעוי"ש. - והנה הנכון בדברי מעכ"ת מה שפירש בכוונת הרא"ש פר"ט דנדה סי' ב' בהא דמשתייתא דפירש שזהו כלי עץ והוא כלי לאורגים, ולא פירש שהוא טווי שמקבל מטומאת נגעים. - והיינו מפני שטומאת נגעים אינו בקבלת טומאה. - ובכתמים גזרו דוקא בדברים המקבלים טומאה. היינו בתורת מקבל דוקא, וגם לא בטומאה יוצאת מגופו, וביותר לפי דברי הנו"ב סי' נ"ב. - וכנראה שזה תליא בפלוגתא זו דהראשונים, בפירושא דמשתיתא. - וגם דברי החוו"ד אם יש טומאת כתמים בכותלי הבית, תליא ג"כ בפלוגתא זו. יב ומה שהקשה על יסוד הדברים שכתבנו שעורות העופות מטמאין בטומאת נגעים. - דלפי"ז מדוע לא הביא הרמב"ם זה להלכה. - נראה דשייר, ושייר ג"כ הא דעור האדם, דמסתבר שגם עור האדם ישנו בכלל זה בטומאת נגעים, שהוא ג"כ ממין הגדל בארץ והוי דומיא דבגד. יג ומה שהקשה בדקדוק לשון הרמב"ם בפרי"ז מטו"צ ה"ה חיבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט וכו' או עורו של בהמה וחיה המעובדין, ולא חשיב עור העוף עכת"ד. - הנה ע"כ בדברי הרמב"ם יש לדייק ולהקשות מרישא לסיפא. דברישא נקט עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים, דמשמע מזה דעורות עופות מטמאין בנגעים, ובסיפא לענין חיבר מן הגדל בארץ חשיב בהמה וחיה. ומשמע דעור העוף אינו בכלל הזה. וא"כ תיקשה מרישא לסיפא. - והנה דברי הרמב"ם לקוחים מהספרא פ' תזריע פרי"ז וגם שם איתא כן. ושם ג"כ תמוה דתיקשה מרישא לסיפא. יד ונראה דשני מיני עורות יש בתורה לטומאת נגעים. א) עור האמור בהדיא. ב) עור הנלמד מבגד, דהיינו שרבתה תורה עור דומיא דבגד. וזהו ע"כ עוד מן העור. וא"כ גרוע ממנו מסתם עור האמור בתורה, והנה ע"כ לא הוי כוונת התורה לרבות מהא דדרשה בדומיא דבגד. דזה עור בהמה וחיה, דע"כ על זה לא צריך קרא לרבות. דהלא זהו עור ממש, דכתיב בהדיא בקרא. - וע"כ הא דילפינן מריבוי הכתוב עור דומיא דבגד. היינו עור ממין הגרוע. - ולא נכלל זה בסתם עור, ורבתה אותו תורה מהדומיא דעור דומיא דבגד, ומזה למדו רבותינו ז"ל דע"כ כוונת התורה לכל מין העור הגדל בארץ. - וזהו ע"כ עור האדם ועור העוף. - ואעפ"י שהם עור גרוע. - אבל אח"כ כשרבתה תורה לדון חיבור לעורות שבים מהא דכתיב או בעור. א"כ ע"כ מסתברא דדוקא בגד ועור ממין היפה עושים מעשה התחברות. דהיינו דזהו בהמסתברא. וזהו כוונת הספרא. - וזהו דמדייק הרמב"ם בדבריו, וכתב עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים. דמשמע מזה דעורות העופות מטמאין בנגעים. - ולענין חיבר