נזר הקודש - נדה סד

שישנו בטומאה אינו בתורת מציל מטומאה. - ומה שהעיר מעכ"ת דזה תליא בפלוגתא דרבותינו ז"ל בעלי התוס' שבת פ"ד ובשיט"מ ב"ב כ' אם יש לדון בזה תורת מקבל טומאה כיון שאינו בטומאה זו דטו"מ, ואיכא מרבותינו ז"ל דסברי דדנין בזה תורת מקבלי טומאה, והקשה על זה ממשנה דאהלות פי"ג מ"ו ולא השתי והערב המנוגעים, דמשמע דוקא המנוגעים. אבל אין בהם תורת מקבלי טומאה מטעם שראוים לקבלת טומאת נגעים, והעיר בזה גם במשנ"א עכת"ד. - הנה לדעתי דברי הרמב"ם נכונים והיינו שדבריו לקוחים מדברי התוספתא כלים ב"ק פר"ז דחשיב שם עצמות העוף, ולא חשיב עור העוף, ויהי' הטעם משום דעור העוף הוא ממקבלי טומאה, דהיינו טומאת נגעים. ואין זה בדמיון להא דפליגי רבותינו ז"ל שם, וכאשר יבואר. ג והוא דהנה שם בשבת פ"ד דמיירי בטומאת מדרס באופן שתלוי בייחודן של הבעלים, וכיון שאין לזה קבלת טומאה מצד עצמן, רק תליא בייחוד, להכי סבר דאין להם תורת קבלת טומאה שלא יהי' בזה תורת צמ"פ. - משא"כ נידו"ד שהמה בתורת טומאת נגעים מצד עצמן, ומטעם זה אפשר דלא מהני בפני טו"מ אף לטהרתן. - והוא מפני דבתורת צמ"פ נאמרה ההלכה דבעינן כלים כאלה שאינם בני מקבלי טומאה לעולם. - והיינו שדין הוא בהכלים הבאים בתורת צמ"פ, ומטעם זה אינו ענין גם לדברי הר"י מגש ב"ב שם הובא בשיט"מ שכתב בביאור הדבר שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, שהוא מפני שכיון דעייל טומאה בגופו וכו' ואינו חוצץ, דמבואר דדוקא מפני זה שהוא עצמו נטמא, דמשמע מזה דכל זה דוקא משום דטמא הוא בפועל ממש. הא לא"ה לא, וכמו"ש מעכ"ת, - אינו ענין לנידון התוס' דשבת שם. - דהנה זה ודאי דלענין חציצה בפני המת שהוא מטעם אוהל. - בודאי הטעם פשוט דכיון דבעינן שלא תצא הטומאה חוצה, דאז דבר טמא אינו חוצץ, ודבר טהור חוצץ, שנחשב לסתום. - ובזה אעפ"י שהסותם והחוצץ הוא דבר המקבל טומאה אחרת. - אמנם כיון שאינו בטומאה זו דטו"מ, ע"כ הרי הוא סותמו. והרי הוא אוהל בפני עצמו. אמנם בדין צמ"פ שעומד באוהל המת ממש פנימה. - ורק הצמ"פ הוא בתורת הגנה שלא יתטמא באותו אוהל עצמו. ודין הוא דבעינן כלים כאלה שאינם מקבלים טומאה, וא"כ דין הוא בהכלים שיהיו בהתנאי הזה, ולפי"ז שפיר אפשר לומר, דכלים המקבלים טומאת נגעים אינם מצילין הצמ"פ, ד ובזה מיושב הא דתנן שם באהלות דהשתי והערב המנוגעים אינם ממעטין, דמשמע דוקא המנוגעים. - והיינו דשם לענין לחוץ בפני הטומאה דהמת שלא תצא הטומאה חוצה, והיינו מפני שטהרה סותמת ועושה אוהל, ולא טומאה דדבר טמא אינו חוצץ מפני הטומאה, מפני שטומאה מבצבצת דרך טומאה. - אמנם דבר שראוי להיות מטמא בטומאת נגעים שפיר הוי חציצה, כיון שעכ"פ טהור הוא עתה. ואין זה ענין לצמ"פ, וכמו שכתבנו. ה עוד נראה ביישוב המשנה הא דנקט התנא שתי וערב המנוגעים דוקא. לפי מה דקיי"ל דבעינן ביטול בדבר מיעוט הטפח דהחלל, וממילא גם בהא דשתי וערב בעינן ביטול. - וביאור ביטול היינו שישאר שם לעולם, וא"כ ממילא לא תבוא עוד לטומאת נגעים מפני שנתבטלו מתורת שתי וערב ולא יתטמאו עוד בטומאת נגעים, ולא גרע זה מבית שסככו בזרעים דנתבטלו מתורת אוכל כמבואר בחולין קכ"ט. - ואיתא בתוס' ב"ב י"ט ד"ה ותיפ"ל שכתבו ותימה אם יבטל לי' תו אין מקבל טומאה וטהור כו' וי"ל דהתם מיירי כגון דעבד לי' שינוי מעשה כדאמרינן כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה, ואין עולין מטומאה אלא ע"י שינוי מעשה וה"ה באוכלין יעוי"ש. הרי חזינן דע"י ביטול נתבטל גם מדיני טומאה. - איברא די"ל דגם בשתי וערב בעינן שינוי מעשה כמו באוכלין. - אבל ליתא דשאני הא דשתי וערב מהא דאוכלין. - והיינו דבשלמא באוכלין דכיון דתורת אוכלין עליהם מצד עצמותן, לא מצד מחשבה גרידא, להכי לא סגי בביטול גרידא שהוא ענין מחשבה לבטלן מתורת אוכל עד שיעשה גם מעשה לבטלן מתורת אוכלין. ובדמיון לכלים שאינם עולים מטומאתן אלא בשינוי מעשה. - משא"כ הא דשתי וערב דע"כ המה רק מפני המחשבה שחושבין הבעלים לעשות בהם מלאכת האריגה. - נמצא שכל ענינם הוא רק ע"י המחשבה, וא"כ ע"כ מסתבר דבביטול גרידא נתבטל ענינם מתורת שתי וערב. - ומלבד זה הרבה ראשונים סברי דגם באוכלין סגי במחשבה גרידא ועי' בשיט"מ, ועכ"פ מבואר לנכון דלכו"ע הא דנקט התנא שם שתי וערב המנוגעים, ואין זה ענין לנידו"ד, וביותר כמו שכתבנו לעיל. ו והנה אפשר לומר דזה תליא אם בעינן ביטול לעולם, או דסגי בביטול דלפי שעה. - והיינו דאם אמרינן דסגי ביטול דלפי שעה, א"כ אכתי ראוים לקבלת טומאת נגעים בתורת שתי וערב. - אמנם נראה דע"כ בעינן ביטול לעולם, ולא סגי בביטול דלפי שעה. משום דאם בעינן ביטול ע"כ לא נחשב ביטול, רק באופן שישאר כן. וביטול דלפי שעה אין זה ביטול, וכן משמע בתוס' ב"ב כ' ד"ה אתיא אימי' ודרי' לי' בשבת וז"ל ואיירי בגוסס שימות קודם שיצא השבת ואומר דשם תהא קבורתו. הרי מבואר דסברי התוס' דמחיצה לפי שעה לא נחשב מחיצה. ומבואר שזהו גם דעת הרמב"ם כמבואר בב"י או"ח סי' תרל"ג ובלח"מ פר"ד מסוכה ובמג"א סי' שע"ב סקכ"ז - ובזה מבואר לנכון הא דאיתא שם ב"ב פריך הסוגיא הא חזי לי' לטינא. - ולכאורה קשה מדוע לא משני דמיירי בשבת, ועי' בשיט"מ בשם הרשב"א. - ובדברינו אתי שפיר משום דבעינן ביטול לעולם, ולא סגי ביום השבת גרידא. ז ויש לפרש גם כוונת הסוגיא דפריך שם לשמואל כמה פירכות. וסברת הש"ס, דאף דבר שאינו מבטל ממעט. - נראה דהיינו דסבר שמואל דבעינן ביטול שהוא לעולם. וסברת הסוגיא דסגי בביטול שהוא לפי שעה, אבל לפי המסקנא דהוי כשמואל דבעינן ביטול הכוונה ביטול דלעולם. ובזה יש ליישב הא דהקשה מרן הגרע"א ז"ל בתוס' רע"ק שם באהלות לשיטת הרמב"ם דבפחות מכביצה ממעט מטעם דהוי אינו חשוב. - והקשה לסברת הסוגיא דלא בעינן