נזר הקודש - נדה סג

ושטו נקוב אמו טמאה הוא אליבא דכו"ע, ולא בא אלא להשמיענו שושטו אטום אמו טהורה שאין זה בכלל אדם הואיל ונברא שלא כדרך החיים עכת"ד, יעוי"ש. - ולכאורה גם לפי דברי רבינו יש להבין מדוע ושטו אטום גרע מזה שיצא מחותך או מנפל שהוא לגמרי כאבן. - וע"כ צריך לומר דבנפל ויצא מחותך אין זה חסרון בבריאה, ורק מפני איזה סיבה חיצונית נעשה נפל, או שנעשה מחותך. ומפני שאין בו חסרון בבריאה. וגם רוב עוברין נולדים שלימין ובריאים. להכי נקראת לידה, אבל ושטו אטום שהוי חסרון בבריאה מפני שכל הנולדים ושטם פתוח, להכי אין זה לידה האמורה בתורה. ז והנה לפי"ז יש להמליץ גם בעד רבינו רש"י ז"ל דסברת רש"י כיון דכל הנולדים וביותר רוב הנולדים המה שלימים, ואין בהם חסרון, בזה אם נעשה טריפה, - ע"כ זה שאמרה תודה לידה ע"כ על אותן הנולדים שלימים בלא חסרון טריפות הניכר, - ורק למ"ד טריפה חיה, ממילא אין זה חסרון הניכר, משא"כ למ"ד טריפה אינה חיה. הרי זה חסרון הניכר, ואין זה לידה האמורה בתורה, - ואין זה דומה לנפל וכדומה דאם אמרינן כיון דאין בהיצירה חסרון ורק מפני איזה סיבה מת, - להכי שפיר נקראת לידה. - זהו מה שנראה בביאור שיטת רש"י. - ולדברי הכס"מ בפר"י מא"ב הי"א משמע שגם הרמב"ם מפרש כפירש"י. - והוא דכתב מרן הא דהשמיט הרמב"ם דינא דרבא דושטו נקוב אמו טמאה, מפני שסבר דדינא דרבא למ"ד טריפה חיה, וכיון דקיי"ל טריפה אינה חיה. לית הלכתא כרבא, מבואר דסבר הרמב"ם דבנברא בטריפות הניכר אין אמו טמאה לידה. - וזהו כמו שכתבנו. - אבל יש לתמוה על מרן מדוע לא חשיב הרמב"ם שם בהלכה זו דבנולד טריפה אין אמו טמאה. וזה הוי רבותא יותר גדולה מכל הני דחשיב שם. - ואדרבה מדחשיב הרמב"ם ושטו אטום דאין אמו טמאה, משמע דושטו נקוב אמו טמאה, דאל"כ לחשוב ושטו נקוב דהוי רבותא יותר גדול. ח והנה בעיקר הא דפירש"י דושטו נקוב לא הוי אלא טריפה תמוה דהרי רבא סבר בחולין ל"ב דנקובת הושט הוי נבלה. ולהרמב"ם הוי נבלה מחיים. - ובחדושי חת"ס עמד בזה בקושיא יעוי"ש, ונראה דיש הבדל בין אם נעשה הושט נקוב אח"כ לבין אם נברא כן מתולדה. והיינו דהנקב בתולדה לא הוי אלא טריפה. ויש סמך לזה להט"ז יו"ד סימן מ"ג סק"ב דהכשיר נקב בטחול בתולדה. - אבל בושט אין להכשיר אבל לא הוי נבלה אלא טרפה - והנה מדהשמיט הרמב"ם להא דושטו נקוב ע"כ סבר דאמו טמאה לידה וזהו כשיטת הרמב"ן, וזהו גם שיטת הרשב"א והריטב"א. - נמצא דדעת רש"י יחיד בזה. ט שם, רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות. וכמה ינטל מן החי וימות. רבי זכאי אומר עד הארכובה, ר"י אומר עד לנקביו. וכר' א"ב טריפה חיה יעוי"ש, והנה לפירש"י למ"ד טריפה אינה חיה אין אמו טמאה לידה, - והיינו כיון שנברא חסר עד שאינו יכול לחיות אין זה לידה האמורה בתורה, - ולפירוש הרמב"ן והרשב"א פליגי הני אמוראי לפרש דברי רבי אם כוונתו עד הארכובה. או עד לנקביו. ותליא דפליגי אם סבר רבי טריפה חיה, - ואין זה שייכות לטומאת לידה. - וקשה טובא הא מבואר בחולין נ"ז ע"ב דרבי סבר דטריפה אינה חיה יותר משלשים יום, וע"כ דסבר טריפה, אינה חיה, וא"כ היאך נאמר הכא אליבא דרבי דסבר טריפה חיה, - אמנם התוס' בזבחים ס"ט ד"ה אי טריפה חיה גרסי שם בחולין רבי מאיר, - ולשיטת הרמב"ן ופירושו ע"כ צריך לומר דשם בחולין רבי מאיר אמר שלשים יום. י והנה בתוספי הרא"ש בהא דמבואר בגמרא מה לאדם שכן מטמא מחיים, והקשו נילף מעוף טמא כו' וי"ל דאיכא למיפרך מה לעוף טמא שכן עושין ממנה דבר המקבל טומאה כגון מהעצמות או מעורות, משא"כ בדגי הים יעוי"ש, ותמוה שהוא היפוך המבואר דעצמות של עוף טמא כלים הנעשים מהם אינם מקבלים טומאה. ותמוה. וחכ"א העיר בזה. א והנה לכאורה אפשר לומר דכוונת הרא"ש על כנף העזני' דמבואר בכלים פרי"ז מי"ד דכלים הנעשים מכנף של העזני' מקבלים טומאה. - והכוונה דכיון דיש עכ"פ עוף אחד ממין טמא שעצמותיו טמאים ומקבלים טומאה הכלים הנעשים ממנה, וא"כ יש עכ"פ חומר במין טמא אף שהוא במין אחד. - אבל אפשר לומר דטומאה זו מדרבנן הוא, וכמו שכתב הר"ב ברטנורא. אבל הר"ש בפירושו להמשנה משמע דס"ל שהוא מדאורייתא, - וגם בדברי הרמב"ם בפיה"מ נראה שמסתפק בזה. - ובעיקר הדבר מה שיש להסתפק בזה. - הוא מפני שהעיקר הא דרבתה תורת עצמות לטומאה מהא דכתיב וכל מעשה עזים. - ויש לפרש בזה בשני אופנים, או שדומה לעזים בסוג, או שדומה לעזים בתמונה. בסוג כיצד, שהוא הולך כמוהו, - בתמונה כיצד היינו תמונת העצם בגידולו ובחזקן. וראוי לכלים. - והרמב"ם שם מכריע דבעינן דומה בסוג. וא"כ משמע שדעתו דהוי דאורייתא, ואעפ"י שכתב בפ"א מכלים ה"ב וקרוב בעיני לומר שטומאתן מד"ס. - אפשר דמספקא לי' להרמב"ם בזה. או שקורא ד"ס מה שאינו מפורש בהדיא, וכידוע שיטתו. וא"כ אפשר לומר שזהו ג"כ דעת הרא"ש בתוס', - וע"ד העור שכתב התוספי הרא"ש דיש טומאה לעורות. ולכאורה תמוה, הלא בזה לכו"ע אין טומאה. - וכמו שתמה מעכ"ת. - נראה דכוונת הרא"ש לענין טומאת נגעים. דבזה לא ממועט רק עורות חית הים כמבואר במשנה פרי"א דנגעים, מטעם דבעינן מין גדל בארץ. וישנו בכלל זה גם עורות של עופות טמאים ג"כ. וכן מבואר ברמב"ם פר"א דכלים. וזהו כוונת הרא"ש דישנו חומר בעוף טמא לענין טומאה. - מה דליתא בחית הים. - ואין לומר הלא מצינו זה החומרא גם בחית הים לענין אם חברו במין הגדל בארץ. - דליתא משני טעמים. א) או מטעם דסבר הרא"ש כהר"י מסמפונט. דסבר דגם ע"י חיבור טהורים. ב) או די"ל דעכ"פ יש חומר בעוף טמא מטעם שטמא טומאת עצמו. ב והנה ביסוד הזה שכתבנו, - יש ליישב הא דהקשה המל"מ פר"א דכלים מדוע לא כתב הרמב"ם דהכלים של עור העוף המה ג"כ מהכלים המצילין מטו"מ. - והיינו דכיון שישנו בטומאת נגעים, וכל