נזר הקודש - נדה סב

במעל"ע בפושרין ומסיים הש"ס בתיקו, - והלא למ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם ממנפ"ש טמאה, משום דאי לא נמוחו טמאה מצד שהיה דם ונאבד. - וא"כ היה להש"ס לסיים דתליא בפלוגתא דתנאי דפליגי אם א"א לפתיה"מ בלא דם, - וכמו כן תקשה לדברי מרן הגרע"א ז"ל שרוצה ביישוב דברי התוס' ולומר דגם בזה פליג ר' יהודה וסבר דגם באלו המועטין סבר ר' יהודה א"א לפתיה"מ בלא דם, - א"כ מדוע לא קאמר הש"ס דזה תליא בפלוגתא, - ולא לסיים בתיקו דמשמעו דזה הוי לכו"ע, - וא"כ מוכח כדברי התוס' דבזה לא שייך א"א לפתיה"מ בלא דם כיון דמועטין הן ולזה הכרעת הפוסקים בזה נכונה. טז כתב המחבר בסימן קפ"ח סע"ו בד"א שצריך בדיקה בשריה במפלת כמין קליפות ושערות, אבל חתיכת דם אעפ"י שקשה ואינו נימוח טמאה, וי"א שגם לזה צריך בדיקה בשרייה אם היא חתיכה קטנה כשיעור שפופרת קנה דק שבדקים עכ"ל. הנה בראשונה כתב השני דיעות והוא שיטת הראב"ד והרז"ה. - ומה שכתב אם היא חתיכה קטנה, ע"כ כוונתו בכדי לצאת מהשיטה דא"א לפתיה"מ בלא דם ולהכי לא חיישינן לדם ונאבד, וזהו כשיטת התוס' והרא"ש. יז וראיתי בביאור הגר"א ז"ל שם כתב להוסיף ראיה דבחתיכה קטנה לא חיישינן לפתיה"מ, - וז"ל ומיהו כיון דבשפופרת חזינן דטהור ה"נ בחתיכות כענין שפופרת וכן כתב הטור, וכתב ב"י דשפופרת עצמה לא ידעינן לכן משערינן קנה דק יעוי"ש, והנה הא דמביא ראיה משפופרת ע"כ היא מהא דאיתא לעיל בהא דראתה דם בשפופרת. ולא חשו לפתיה"מ, וכתבתי לעיל מזה. - אבל ע"כ מוכח מרבינו הגר"א ז"ל דגם בשגרם הפתיחה מבחוץ ג"כ הדין דא"א לפתיה"מ בלא דם, וזהו כשיטת הנוב"ת שכתבתי לעיל מזה, וזה הוי יסוד לדינא לדעת רבינו. א דף כ"ג בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא לר"מ דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא קבל בה אבוה קדושין מהו למאי נפק"מ לאיתסורי באחותה, למימרא דחיי וכו' ופירש"י הא אחותה לא מיתסרא אלא בחייה דאין איסר אחות אשה אלא בחייה יעוי"ש וכוונת רש"י ליישב מדוע לא קאמר סתם לאיתסורי בקרובותיה כגון אמה, - לזה פירש"י דשאני אמה דאסורה גם לאחר מיתת בתה, או בשרפה, או באיסור גרידא כמבואר, אבל אחות אשה שאינה אסורה אלא בחייה, ועל זה פריך הש"ס למימרא דחיי. אבל לפי"ז תקשה הא מצי לאוקמי' בעי דר' ירמיה דנפק"מ לענין גופה לחייב הבא עליה, ובתוספי הרא"ש הקשה בזה. - והנה עוד קשה הא נפק"מ בעודה בחיים שאסור באחותה. - ונראה דכוונת רש"י דאחות אשה דתלה רחמנא בחיים. - הוי הבעי' אם זה נחשב לחיים כלל, וממילא מותר באחותה אף כשהיא בחיים. כיון דחייה אינה חיים וממילא אין לאסור אמה ומזה נלמד דאין קדושין תופסין בנפל. ועי' בחדושי הרמב"ן והריטב"א וכן משמע מתוספי הרא"ש. - ולפי"ז יש לתמוה על מה שכתב הרמ"א באה"ע סימן ל"ז י"א דאין קדושין תופסין בנפל יעוי"ש. והלא מה שייך י"א דע"כ מוכח כן הכא בסוגיא וזהו דעת כל הראשונים. - וביותר תמוהים דברי הח"מ שם שכתב דהוי ספק קדושין, ומה שהביא ראיה מעובר, מבואר דע"כ עובר שאני דהוא בן קיימא. - ועי' בא"מ שם שהעיר מדברי הרמב"ן אבל באמת הרבה מרבותינו סוברים כן כמו שכתבנו. וכן ראיתי אח"כ בחדושי הרשב"א שמפרש ג"כ דגם מה שהוא חי אינו אלא כנפל בעלמא יעוי"ש. ומטעם זה מיושב הא דהקשו התוס' דמצי למיבעי אם הרובע חייב סקילה כדין הבא על הבהמה. - והוא דפשוט דלענין זה לא הוי חיותו חיות, ואינו אלא כזנב הלטאה שמפרכס. - וגם להביא לידי גיחוך אין לזה מקום, משום שהוא פשוט ביותר. - ורק לענין קדושין קמבעי', - וגם זה גיחוך, - ולפלא על הח"מ והב"ש שלא נחתו לענין קדושי נפל. ב והנה יש לעיין מדוע לא בעי אם חייב במילה לר"מ דסבר דדין אדם יש לו. - ומזה יש להוכיח לשיטת הרמב"ן בשבת דסבר דנפל כל זמן שהוא חי יש חיוב למולו, ומבואר בספרנו נזר הקודש למנחות ס"ד. יעוי"ש. - וביארנו שם שזהו גם סברת ר' יוסי בפר"ו דמכשירין. ג והא דלא בעי היאך הדין לענין אבר מן החי. - ולכאורה ראיה מזה לשיטת הרמב"ם דגבי אדם ליתא איסור אבר מן החי, ומשום בשר מן החי ודאי איכא גם בנפל, - עי' תוספתא דשבת פרט"ז. ודלא כמשנ"א בפר"א דכלים מ"א. - דמתיר בשר מן החי אפילו באכילה. ואישתמטתי' התוספתא. - ולזה אתי שפיר גם דלא בעי לענין אבר מן החי ובשר מן החי דנוהג גם בנפל כל זמן שהוא חי. ד והנה לענין אם מקבל טומאה פשיטא שדינו כמו נפל שאינו מקבל טומאה, ועי' ב"ב כ', ועי' בברטנורא שם בפר"א דכלים מטעם שהרי הוא כאבן. והיינו מטעם דלא נקרא אדם, כמו"ש התוס' שם ב"ב כ' ד"ה ונכרי יעוי"ש, ולכאורה זה הטעם הוא לענין טומאת אהל דכתיב אדם, אבל טומאת מגע לא נשמע מזה. כדאיתא יבמות ס"א נהי דמעטינהו קרא מאיטמויי באהל, ממגע ומשא מי מעטינהו קרא, יעוי"ש, וצ"ע. ה ע"ב, המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו' והמפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן וכו' מי שלבו דוה עליו יעוי"ש, ויש לעיין בשנולד טריפה לדידן דקיי"ל טריפה אינה חיה. - אם זה נקרא לבו של אביו דוה עליו. - וביותר לשיטת רש"י לקמן דהנולד טריפה למ"ד טריפה אינה חיה אין אמו טמאה לידה וצ"ע. ו שם, אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה - ופירש"י קסבר טריפה חיה, יעוי"ש, והנה משמע מפירש"י דלדידן דקיי"ל טריפה אינה חיה, אין אמו טמאה לידה וקשה מאי שנא מנפל שהוא כאבן ואינו יכול לחיות. או שיצא מחותך אמו טמאה לידה ומכש"כ זה שיצא חי, - רק שאינו יכול לחיות י"ב חדש אמו טהורה ותמוה, וראיתי בחדושי הרמב"ן שהקשה בזה, - וכתב דכל שנולד בטריפות ודאי אמו טמאה לידה. ואפילו היה בטריפותו בתחילת ברייתו שהרי ראוי הוא לחיות י"ב חדש. והא דאמר רבא